How to Hunt a Bear

By Revital Shiri Horowitz and Avner Haberfeld

"In all the commotion, I noticed Shimon packing his pocketknife, which accompanied him wherever he went. 'Those Nazis, I hate them,' he mumbled. 'Nobody is going to come near us, and if they do, I don't even know what I'll do to them.' That's what my strong, brave, brother said, so it's no wonder I admire hi

• Language: English
• Publisher: Horowitz Publishing
• Release date: Jan 15, 2022
• ISBN: 9798985179231

Book preview

Revital shiri Horowitz

How to Hunt a Bear

רויטל שירי הורוביץ

איך לצוד דוב

כל הזכויות שמורות

© 2021 רויטל שירי הורוביץ

https://revital-sh.com

עריכה: שלומית ליקה

עריכה לשונית: יעל ניר

עיצוב: אבנר הברפלד

הדימויים שעל העטיפה: Dreamstime, Unsplash

העלילה והדמויות בספר זה מבוססות על גרעין של אמת. הספר נוצר בהשראת סיפור חייו של איצ'ו-יצחק האוזר, אך אין לראות בו בשום אופן ניסיון לתאר או לשחזר במדויק את המציאות. המחברת התירה לעצמה חופש אמנותי מוחלט בעיצוב האירועים והדמויות.

אין לשכפל, להעתיק, לצלם, להקליט, לתרגם, לאחסן במאגר מידע, לשדר או לקלוט בכל דרך או אמצעי אלקטרוני, אופטי, מכני או אחר כל חלק שהוא מהחומר בספר זה. שימוש מסחרי מכל סוג שהוא בחומר הכלול בספר זה אסור בהחלט אלא ברשות מפורשת בכתב מהמחברת.

הפקה: כריכה – סוכנות לסופרים

www.kricha.co.il

דאנאקוד: 800-431027

נדפס בישראל תשפ"א 2021

הפקת גרסה דיגיטלית: גטבוקס

איך לצוד דוב

רויטל שירי הורוביץ

מוקדש לכל משפחת האוזר המורחבת לדורותיה, ובמיוחד לאיצ'ו-יצחק, דודי היקר, שהדרך מביתו ומביתה של דודתי האהובה נורית אל המכולת השכונתית וחזרה הייתה תמיד מעניינת בזכותו, שהסיבובים בשכונה על הטוסטוס שלו היו תמיד חוויה מיוחדת, וקופסאות הבייגלה העגולות, עשויות הפח ששימשו אותנו גם כשרפרפים קטנים, היו הטעימות ביותר שטעמנו. לאחר כתיבת הספר הזה אני מעריכה עוד יותר את האופטימיות ואת שמחת החיים שלך.

מוקדש באהבה לעופרה סופרי, בתם של איצ'ו ונורית, החברה הוותיקה ביותר שלי, שמבוגרת ממני בשנה אחת בלבד, ושתינו מלוות זו את זו במסע החיים מאז ומעולם.

מוקדש לבן זוגי אמנון ולילדיי ולכלתי לעתיד. אתם העוגן במסע חיי.

מוקדש לזכרם של כל אלה שמסעם במלחמה ההיא הסתיים בה, ולאלה שהמלחמה לא הסתיימה עבורם.

1

איצ'ו, ספטמבר 1939, פולין, טארנובז'ג

איצ'ו, איצ'ו, אני שומע בקושי את אימא קוראת לי, הן התרחקנו הפעם ממש מהבית. שמעון, אני אומר לאחי הגדול, בוא, אנחנו צריכים ללכת הביתה, אבל שמעון אחי לא אוהב להפסיק את המשחק, ותמיד מושך עוד כמה דקות. אנחנו קופצים לתוך שלולית ומתמלאים בבוץ המותז על בגדינו. זה לא ממש אכפת לנו, אימא הרי לא כועסת. נגיע הביתה קצת לפני שבת. אימא כבר הרתיחה מים חמים לאמבט לפני שבת המלכה. אחרי שנהיה רחוצים ומצוחצחים אבא ישוב מבית הכנסת ונתיישב עם סבא, סבתא, הדודים והדודות לארוחת ערב. סיגריות כבר קניתי בשביל דוד נפתלי, שתי סיגריות מסוג פלסקי ואחת ארמאטיק. בדיוק שלוש סיגריות כמדי יום, שיספיק לעשן לפני כניסת השבת. אני מכין את עצמי לשיחה השבועית שלי עם אבא ליד שולחן השבת. עוד מעט ישאל אותי שאלות על מה שלמדתי השבוע בחדר. אני עורך רשימה ארוכה בראש ומתכונן לשיחה. חייק'ה, אימא של שלוימ'ה, עוברת מולנו. אנחנו רואים שיש לה לחם חם, ומסתכלים זה על זה ומתפללים בליבנו שהשבוע היה לאימא די כסף כדי לקנות לחם, ואולי אפילו תרנגולת שחוטה, שתתווסף לשולחן השבת שלנו.

ליד כיכר העיר עומד בית המועצה של הכפר, שני דגלי ענק עם צלבי קרס נתלו עליהם לפני כמה שבועות. חיילים נאצים מסתובבים בכיכר העיר ומשאיות חונות. הנאצים מסתכלים אלינו ואפילו מחייכים, אבל לי אין הרגשה נעימה כשאני רואה אותם. כבר שמעתי עליהם ושמעתי גם על מעלליהם, ועל כך שהם לא תמיד נחמדים ליהודים. לפני כמה ימים שמעתי את ההורים מתלחששים על שלוימ'ה, מהכולל, שבמקרה נקלע למקום שהם עמדו בו, והם בעטו בו, גנבו את מגבעתו ומשכו בזקנו עד שכמעט תלשו אותו. מאז הוא מסרב להגיע לכולל ואפילו לצאת מהבית. אני מתבונן בפניו של שמעון, שמסב את ראשו ממני, כאילו אם יסב אותו לא אראה את הפחד בעיניו. בפנייה האחרונה, ליד סמטת הבית, אני רואה איש במדים. צלב קרס רקום על שרוול החולצה שלו. הוא עובר כל כך קרוב אליו, ודבריה של אימא מהדהדים באוזניי. חשבתי ששכחתי את שסיפרה כי אני לא אוהב סיפורים מפחידים, אבל היא הזהירה אותנו מפני החיילים, לא להסתכל עליהם בכלל וללכת מהר, הכי מהר שאפשר ולהתרחק מהם.

אני מהדק את ידי בתוך כף ידו של שמעון שלוחש לי, לך מהר, הכי מהיר שאתה יכול, יענקל'ה סיפר לי שאת הבן של וייסמן תפסו הגרמנים מביט בהם, והחטיפו לו מכות וגזזו את פאותיו. אני מסתכל על שמעון, וליבי פועם בחוזקה, ומקווה שהוא שם לב למי שהולך מולנו, אבל שמעון מביט בחייק'ה שזה עתה חולפת על פנינו, וכמעט שמתנגש בחייל המפחיד. ברגע האחרון אני מושך את ידו והוא מפנה את מבטו קדימה. אנחנו מנסים להפוך כמעט לרואים ולא נראים. החייל עובר ואנחנו ממשיכים ללכת. ראית את החייל המפחיד הזה? אני אומר לשמעון כמעט ללא אוויר, אבל הוא מגחך ועונה לי: מה מפחיד? בסך הכול לובש מדים, הוא לא מפחיד אותי בכלל. סתם הפחדתי אותך, כשסיפרתי לך על יענקל'ה. אתה מאמין תמיד לכל שטות שיוצאת לי מהפה? אני מסתכל עליו ויודע שקודם הוא אמר אמת ועכשיו הוא משקר כדי שלא אפחד. אני לא עונה לו וממשיך ללכת.

כשאנחנו מגיעים הביתה. אימא מזרזת אותנו לטבול באמבט ורוטנת שהפעם אנחנו אפילו מלוכלכים יותר מביום שישי שעבר, אבל אנחנו מרוצים מהלכלוך שספגנו, אפילו גאים בו. אנחנו מוסרים לה את הבגדים וטובלים לשעה קלה באמבט שעדיין המים בו חמימים. תכף נסב לשולחן השבת, סבא אלי לא יעשן יום שלם וכולנו נוכל לנשום. סבא אלי מצחיק, אותו אני הכי אוהב מכל הסבים והסבתות. הוא חזק אפילו שלפעמים הכול נופל לו מהידיים. ומכל הסבים והסבתות הוא מספר את הסיפורים הכי מעניינים לפני השינה. סבא אלי תופר בלילות וישן בימים, ככה הוא סבא אלי שלי.

אני מחכה בקוצר רוח ליום ההולדת שלי. בסוכות ימלאו לי שבע, ואימא כבר אמרה לי שהיא תכין לי בבקה, במיוחד בשבילי. בבקה זאת העוגה שאני הכי אוהב, אני מסוגל לחסל חצי בבקה לבד.

2

יצחק, דצמבר 2018, ירושלים

למעלה משמונים שנה חלפו מאז. עיניי כבר זמן מה חדלו מליהנות מיופיו של העולם, גופי עייף, רוב הימים הוא גם כואב, אך מוחי צלול, וזיכרוני חד. נולדתי בכפר קטן, טארנובז'ג שמו, היושב בפולין, על גדות נהר הוויסלה. סביר להניח שמעולם לא שמעתם את שמו של הכפר הקטן, הידוע לשמצה. בתחילת מלחמת העולם השנייה מנה הכפר כאלפיים איש, רובם יהודים. תושבי הכפר, רובם עניים, התפרנסו ממלאכות זעירות, אך חיי הרוח של הכפר בכלל ושל הקהילה היהודית בפרט היו עשירים. במקום עמדו בתי מדרש, שלושה בתי ספר יהודיים, ספריות ואף מועדון ספורט. בכפר היו סניפי תנועות נוער ציוניות, ומפגשים תכופים התקיימו בהם.

הקהילה היהודית בכפר הייתה מאוחדת. חגים וימים טובים נחגגו בגאון, וימי החול זרמו להם על מי מנוחות, רוב הזמן, שכן מדי פעם הורגשה שנאת הפולנים כלפינו, אבל הייתי ילד צעיר, מה ידעתי על שנאה? רוב בני המשפחה המורחבת משני הצדדים, של אבי ושל אימי, חיו בכפר שלנו, מיעוטם בכפר הסמוך, ושתי אחיותיו של אבי הרחיקו עד לעיר קרקוב. התגוררנו בשטח שהיה שייך לסבי, סבא אלי, אביה של אימי. ממש מאחורי ביתו בנו למען הזוג הצעיר מבנה קטן ששימש אותנו במשך השנים שבהן התגוררנו בכפר.

המשפחה המורחבת שהתגוררה לצידנו חלקה חצר אחת. סבי היה חייט מוכר ומוערך בעיירה, ואילו אבי עסק במלאכות שונות, היו לו ידי זהב. הוא ידע לבנות, לתקן, לחזק ואף לטפח עצי פרי. את רוב ימיו בילה אבי מחוץ לבית, בעוד אימי מגדלת את ארבעת ילדיהם הצעירים, שני בנים ושתי בנות: שמעון, שפרה, סימה ואני. היינו קרובים בגילנו וקרובים בינינו. חיינו חיים שקטים ושלווים, מלאים באירועים משפחתיים קטנים וגדולים, בחיי קהילה יהודית שחבריה חיים בערבות הדדית.

שמי איצ'ו, יצחק, בשמי המלא. מלאו לי שמונים ושש שנים. המלחמה ההיא רחוקה מרחק שנות אור מחדרי הקט שנמצא בבית אבות בירושלים. מוחי צלול ורוח חיים עוד שוכנת בי. כאבי הגוף מחזקים את רוחי ומזכירים לי את מתנות הזמן ואת חשיבות התיעוד, אז אני מתעד, כי אל לנו לשכוח את המלחמה ההיא ואת הנאצים, יימח שמם וזכרם. אני אסיר תודה על מתנת החיים שקיבלתי ועל הגיל המופלג שאליו זכיתי להגיע. זה לא מובן מאליו.

כשהחלטתי שחייבים לתעד את סיפורה של המשפחה שלנו חיפשתי מישהו מקצועי שיתעד. האמת היא שראיינתי כמה אנשים, חלקם ממש מנוסים, אבל משכה את תשומת ליבי אחת מהן, שמה מאיה. מאיה התלהבה במיוחד מהסיפור שסיפרתי לה, ואמרה שהיא נוהגת בסיומו של פרויקט לערוך מעין מסיבת חיים שכאלה. העיניים הטובות שלה, הרצינות שלה והמסיבה שהבטיחה שכנעו אותי שהגעתי לאישה המתאימה, אז התחלנו לעבוד יחד. אני מספר לה והיא מתקתקת למחשב. בינתיים לא ראיתי דבר, אבל היא הבטיחה שכשהכול יהיה גמור אני אהיה מרוצה, ואני בוטח בה.

3

מאיה, תל אביב

הקשבתי לקלטת, לשאלות שנשאלו ולתשובות האיטיות שניתנו. הבטתי בשעון וראיתי שנשארו לי שעתיים עד הסעת הילדים הביתה. שעתיים שלמות. האם להמשיך ולכתוב או להשאיר כבר ליום הבא? הבית היה הפוך. מיטות לא מסודרות, ערמות של כביסה, ומובן שהמקרר היה ריק ואוכל חם עדיין לא בישלתי. קמתי כשהראש שלי מלא ברשימות הדברים שאצטרך לדחוף בשעתיים. איזה יום היום? לרגע נבהלתי, רק לא יום שישי. כבר קרה כמה פעמים שפספסתי את היום הזה, שהוא יום לימודים קצר, והשארתי את ילדיי לחכות לי בבית הספר.

רק שלישי, אפשר להירגע. עברתי בין החדרים. מרימה תחתונים שהושלכו בהיסח הדעת על הרצפה, מגבות רטובות, גרביים. הידקתי את סדיני המיטות בזריזות, השלכתי את סלי הכביסה מעל למעקה הקומה השנייה למטה, ירדתי בזריזות במדרגות, והכלבה אחריי, כדי לאסוף את ערמות הכביסה ולהפעיל מכונה. בדרך התקשרתי אל אחותי, שלא דיברתי איתה שבועות, היא סיפרה לי על העומס שלה, ואמרה שהיא נכנסת לפגישה. אין מה לדבר על כוס קפה איתה, מתישהו, גם היא וגם אני עסוקות עד מעל לראש. התקשרתי לבעלי ושאלתי איך היום שלו מתקדם. הוא ענה לי בקצרה והבנתי שהוא לא לבד כרגע. ניתקתי את השיחה והתקשרתי לאימא שלי. היא סיפרה לי בהרחבה על כאב הגב שלה ועל העובדה שיש לה עצירות כבר שבוע. יותר מדי אינפורמציה, חשבתי. היא שאלה מתי אביא אליה את הנכדים, והבטחתי שנבוא בסוף השבוע.

כשניתקתי את השיחה גיליתי שהספקתי להפעיל מכונות, אפילו לקצוץ ירקות, ואף להשרות את נתחי העוף במרינדה. הבטתי בשעון, חטפתי את מפתחות המכונית וצעדתי אל דלת הכניסה. השמש קפחה. רק אמצע אפריל וכבר אי אפשר לנשום. פתחתי את הרדיו ומיד סגרתי, העברתי למוזיקה קלאסית מרגיעה. ניסיתי להאריך ולו בכמה דקות את השקט והשלווה ששורים במכונית, עד שאאסוף את הילדים.

את הפוליטיקה, הפיגועים, השׂרֵפות והשנאה האנושית השארתי מחוץ לתחום לדקות ארוכות של שלווה. הרווחתי את זה ביושר, לחשתי לעצמי. הילדים חיכו לי מחוץ לבית הספר. התנצלתי על האיחור ונתתי להם חיבוק של דוב ונשיקה על הלחיים. אבישי התעלם מההתנצלות שלי, נכנס למכונית נסער ואמר שהוא שונא, אבל ממש שונא את המורה לספורט שנותנת לבנות לשחק כדורגל ולבנים לא, ואילו דנה אמרה שהיא דווקא ממש אוהבת את המורה לספורט, שהיא גם המורה 'הכי יפה בבית ספר'.

ניסיתי להרגיע את אבישי ושאלתי עוד שאלות: אבישי, כשהבנות שיחקו מה אתם עשיתם? והוא כעס אפילו עוד יותר ואמר שהבנים קיבלו את מגרש הכדורסל באולם, אבל הם לא הצליחו אפילו לבנות קבוצות כי כולם רבו עם כולם, והמורה הייתה עסוקה עם הבנות ולא באה אפילו לעזור להם. חייכתי לעצמי וחשבתי שהגיעו ימים טובים שבהם בנות משחקות כדורגל והמורה דווקא משקיעה בהן, אבל לא אמרתי כלום על מה שהרגשתי אלא ניסיתי להרגיע את הבן הנסער שלי, ולומר לו שאני דווקא רוצה להציע לו לומר למורה לספורט, שאגב אני מחבבת אותה מאוד, למרות הגוף המושלם שלה, שלפעמים מעורר בי קנאה עצומה, שאולי גם הבנים וגם הבנות יכולים לשחק יחד כדורגל, אבל אבישי סינן: את ממש לא מבינה כלום! משחק כדורגל בנוי לעשרים ושניים שחקנים ולא לארבעים.

לא עניתי לו, ובינתיים דנה ביקשה שנעצור לקנות ארטיקים במכולת של מרגלית, ואני הסכמתי, וכשישבנו שלושתנו לאכול את הארטיקים הרגשתי שהלחץ שלהם ושלי יורד, ושאלתי: מה חוץ מזה? מה עוד קרה היום? ומה עשיתם בהפסקה? הילדים פטפטו, והמחשבות שלי שוב נדדו אל חוסר השינה הכרוני שלי, אולי הלילה אצליח לישון. כבר שבועות ארוכים, מאז התחלתי לכתוב את סיפור החיים ולערוך את התחקיר, אינני ישנה בשלווה. נדמה שהמלחמה של אז לא נגמרה, והיא מחלחלת אט אט לתוך חיי שלי.

עם יאיר בזמן האחרון זאת מלחמה אחת גדולה. לעיתים אני תוהה לאן נעלם עלם החמודות שלו נישאתי, מעמסת החיים גובה מאיתנו מחיר כבד. הערב החליט שאבישי חייב לסיים את העבודה, שעליו להגיש בשבוע הבא, כבר השבוע. אבישי אמר שיש לו תוכניות אחרות ויאירי, שבדרך כלל הוא רגוע ושלֵו ודבר אינו מעלה את חמתו, ולעיתים אני שואלת איך אפשר שלא לכעוס, אבל הערב הוא פשוט כעס, עד כדי כך שלקחתי את הבנות לחדרן וחזרתי אל הסלון וניסיתי להשקיט את הרעש מחריש האוזניים של צעקותיו על אבישי ואת בכיו של בני שקרע את ליבי. עמדתי בין שניהם ואמרתי בשקט: אבישי, לך לחדר שלך עכשיו, תכף אבוא אליך. ויאירי שהיה מופתע כל כך מתגובתי עצר את עצמו והביט בי במבט קרוע, כזה שראיתי אולי פעם או פעמיים במהלך נישואינו, ואמר, שלא תעזי לעשות את זה שוב. שלא תעזי להתערב ביני ובין אבישי. אני רוצה בטובתו בדיוק כפי שאת רוצה בטובתו.

הפניתי לו את הגב ואמרתי, הילד הזה לא שלך ולא שלי, הוא של עצמו. דמעות מילאו את עיניי. הלכתי לחדרו של אבישי שמירר בבכי ואמרתי לו שאבא כועס ושהוא יירגע ושהכול יהיה בסדר, ובתוך תוכי תהיתי מה קורה פה. ואחרי שאבישי נרגע וכולם הלכו לישון הלכתי לפינת העבודה של יאירי והתיישבתי על הספה הירוקה שבחרנו שנינו עבורו כשהוא קיבל את העבודה הראשונה שלו בחברת טי.טי.אי. פעם היה זה חדר העבודה שלו, והיום חדר העבודה נעשה חדר משחקים, ושולחן העבודה של יאירי עומד בפינת החדר. כשיאירי הבחין בי הוא הפסיק לבהות במחשב, הסתובב אליי ואמר: אבישי מוציא אותי מדעתי, זה לא ייתכן חוסר האחריות שלו, זה לא ייתכן. הילד הזה לא יודע מה זאת אחריות ואת לא מלמדת אותו, אז אני אלמד אותו, והקור שיצא מעיניו היה לי מוכר רק מעט, כשדיבר בכעס אל אדם זר שהכעיס אותו. אני קפאתי ואחר כך קמתי והלכתי ולא אמרתי לו מילה, כי מה הטעם, והלכתי לחדר הבנות ואחר כך לחדרו של אבישי, וכיביתי את האור שעדיין דלק בחדרו וליטפתי את שערו ויצאתי מחדרו בשקט. נזכרתי ביום שבו הוא נולד, עד כמה מרוגשים היינו אביו ואני מהפלא הזה, שזה עתה בקע מבטני, ואיך ליטפנו אותו, ואיך זרחו עיניו של יאירי, וכמה אהבתי אותו ברגעים האלה, והלכתי אל חדר השינה ועצבות גדולה ושחורה עלתה וכיסתה אותי.

שכבתי שעה ארוכה ערה במיטה וחשבתי על השנים שחלפו ועל השנה האחרונה, ותהיתי לאן נעלם האיש הרגוע והשלו שבו התאהבתי. במקומו עלה וצמח לו איש חסר סבלנות וסובלנות, שהולך ומסתגר בתוכו, ואני לא מצליחה להגיע אליו. ניסיתי כל כך הרבה פעמים, בכל מיני דרכים, בכל מיני צורות, אבל לא הצלחתי. מזל גדול יש לי שאני עסוקה בילדים ובעבודה. כל פרויקט שאני מקבלת לתעד הוא עולם ומלואו, והאנשים שאני לומדת להכיר הופכים לעיתים למשפחה שנייה, והנה, יצחק, אני כל כך שמחה שהוא בחר בי לתעד את הסיפור המשפחתי שלו, הרי היו לו אפשרויות אחרות. כשנפגשנו לראשונה הרגשתי את החיבור בינינו, וקיוויתי שייתן לי את האפשרות לתעד את סיפור המשפחה שלו. סיפור חייו שונה מאוד מסיפורי השואה שעליהם למדתי.

עד שהתחלתי לכתוב את סיפורה של משפחתו לא ידעתי אפילו שחלקה המזרחי של יהדות פולין גורש לתוככי רוסיה, למשל. ולא ידעתי עד כמה חייהם של האנשים ששרדו את המלחמה בתוך רוסיה היו קשים ומורכבים, ועד כמה נורא היה עבורם חוסר ההכרה בהם כניצולי שואה, שכן לא עברו את מחנות הזוועה. אך בכל זאת הם ניצולים שעשו מסע קשה מאוד וכואב, שידעו רעב וקור ואובדן.

לכמה דקות הרחקתי מעצמי את המחשבות על מה שקרה בתוככי ביתי שלי, אבל לא יכולתי להתחמק מלשוב ולהרהר בערב הלא פשוט שעבר. כשיאירי הגיע למיטה שלנו, ניסיתי לדובב אותו ולהעלות את העימות עם אבישי הערב, אבל יאירי סובב את גבו אליי בכעס ואמר שהוא עייף, וכל מה שהוא רוצה כרגע זה לישון. תניחי לנושא הזה עכשיו, מאיה, אין לי כוח לדבר על זה.

לפני שהספקתי למחות על חוסר הנכונות שלו לדבר על הערב הלא פשוט שעבר עלינו, הוא נרדם. אני שכבתי והעליתי שוב ושוב את מה שקרה, והרגשתי מעין חור בלב שכאילו הלך וגדל מהחור שהיה לי כשהייתי קטנה. לא קישרתי בין העצב שהיה בליבי אז ובין העצב הזה. רק עננה קטנה ריחפה וחיברה אותי אל העובדה שאינני הילדה הקטנה חסרת האונים שהייתי אז, ואם אינני אוהבת את ההתנהגות של יאירי עליי למצוא את הדרך לשוחח איתו על הבעיה ולפתור אותה.

כשסופסוף נרדמתי שקעתי בשינה טרופה. את חלומותיי ליוו טורים של אנשים צועדים, לבושים בבגדים קלים, ללא מיטלטלין. צעדתי עימם ולצידי ילדיי ויאירי חסר, הוא לא היה שם. חיפשתי אותו, והתחיל לרדת גשם זלעפות, והנאצי צעק משהו בגרמנית שלא הבנתי בכלל, וידעתי שאם לא אציל את יאירי אאבד אותו. ניסיתי לומר משהו לנאצי, למרבה הפלא ביידיש שלמדתי מסבתא מטילדה שלי, שלא זכרתי אפילו שידעתי, אבל הוא דחף אותי קדימה ואני כמעט מעדתי, אבל המשכתי ללכת. כשהקצתי מהחלום הנורא, בנשימות מהירות ובזיעה קרה, ללילה חסר ירח, התקרבתי לגופו החם של יאירי ותהיתי מה היה קורה לו איבדתי אותו באמת, והמחשבה הזאת רדפה אותי עד שעות הבוקר.

4

יצחק, ספטמבר 1939, טארנובז'ג

כשמלאו לי שלוש שנים, לקח אותי שמעון, אחי הגדול, אל החדר, שם למדתי לקרוא את אותיות שפת הקודש. שמעון, שהיה בוגר החדר, היה מבוגר ממני בחמש שנים. בדרך לחדר אמר לי שאהיה ילד טוב ושלא ארגיז את הרבי, אחרת יכה אותי בסרגל על ידי. בדרכנו עצרנו בחנות המקומית, אימא נתנה בידינו תשלום לרבי שילמד אותי. הרבי ששמח לקבל תשלום על עבודתו לא אהב שמשלמים לו במטבעות, ושמעון, שזכר לרבי היטב את מכותיו היבשות על כף ידו, החליט להכעיס את הרב, כמנהגו.

נכנסתי מבויש והתיישבתי בסמוך לרב, שרצה שאשב בקרבתו. הייתי הצעיר שבתלמידיו. זכרתי את דבריו של שמעון אחי היטב, הוא הזהיר אותי מפני