Israel Jihad in Tel Aviv: Hebrew Version

By Ariel Lilli Cohen

"בישראל, אף אחד לא באמת מת. בישראל אף אחד לא באמת חי."

זהו מסע לשוליו החיצוניים של החוק, אשר החל בשנת 2014, לפני המלחמה בעזה. זו עבודתה של קבוצת חברים, אשר הפכה תוך מספר חודשים, לאחד מהצוותים הטובים ביותר של המוסד.
אריאל לילי כהן נולדה בשישי לדצמבר בשנת 1998 בחיפה (ישראל) והיא השלישית משלושה אחים. אביה, דריוס כהן היה סוכן המוסד לשעבר ואימה נועה אבנר היא סוכנת בכירה של השב"כ, שירות הביטחון הישראלי. אריאל הייתה בעבר אחת מהאריות (חיילת) של מג"ב, משמר הגבול הישראלי בירושלים. במבחנים של כישורי למידה היא השיגה ציון אי-קיו גבוה. מאז יום הולדתה השישה עשר, היא נרשמה לצוות מיוחד של "גאונים" עם המשימה לפתור בעיות בדרכים לא שגרתיות. עם הצוות שלה היא לקחה חלק במספר פעולות צבאיות "חשאיות", חיה חיים רבים באחד.
היא כרגע משרתת מחוץ לגבולות המדינה בחיפוש מתמשך אחר אויביה של הדמוקרטיה, אויביה של מדינת ישראל.

• Language: עברית
• Publisher: Ariel Lilli Cohen
• Release date: May 10, 2018
• ISBN: 9788828322016

Book preview

כהן

הקדשה

הרומן הזה מוקדש ל...

הדר כהן

(אור יהודה 1997- ירושלים- 2016)

הדס מלכא

(אשדוד 1994- ירושלים 2017)

סלומון (שלמה) גברייה

(באר יעקב 1997- הר אדר 2017)

יעל יקותיאל

(גבעתיים 1997- ירושלים 2017)

שיר חג'ג'

(מושב עזריה 1995- ירושלים 2017)

שירה צור

(חיפה 1997- ירושלים 2017) 

הלוואי וגיבורינו המתים והפצועים שהקריבו את עצמם כדי להגן על החופש והביטחון שלנו ידעו את עומק הכרת תודתנו.

הקרבתכם תיזכר תמיד.

אריאל לילי

הקדמה

יהודים האריכו ימים במשך מאות שנים, יהודים סבלו בשביל מאות השנים הללו, אך זה עשה אותם חזקים יותר.

אנה פרנק

כמה אני מתגעגעת לרוח הקרה, המרה של חיפה בשעות הבוקר המוקדמות, כמה אני מתגעגעת לחיפה! להיות בעלת רמת איי-קיו של 164 זה קללה. האינטליגנציה שלי גנבה את צעירותי. יכולתי לעשות כל כך הרבה דברים: יכולתי לשחק כדור עף, יכולתי לנגן בפסנתר, או להיות דוגמנית... במקום כל זה, הנה אני, כחלק מאחד הצוותים היוקרתיים ביותר של שירות הביטחון הלאומי.    לכתוב בשחור ולבן ולהביע את כל רגשותיי לא היה קל. חייתי הרבה חיים באחד. כדי לא להשתגע ולמצוא את עצמי שוב, כדי לספר את כל חוויותיי, פחדיי, תקוותיי, אהבותיי, ואמיתות שלא נאמרו, החלטתי לכתוב את הספר הזה. לחיות במסווה במשך חודשים, לעיתים שנים, ללא הפסקה, לנתק קשרים עם חיי האמתיים, לשקר לחברים שלי, למשפחתי ולעיתים אף לעצמי, יצר מערכת יחסים מלאת עימותים עם הזהויות בהן השתמשתי. אורח החיים הזה משנה את התפיסה שלך כלפי החיים האמתיים.

יום אחד, כאשר שיחקתי פול במועדון כאן במונטריאול, מישהו העיר כמה טוב אני משחקת, יחסית לאדם כה צעיר. אך אין למדוד גיל בשנים, כי אם במרחק. עברתי מיילים רבים, ואני עייפה עכשיו.  עייפה מלשחק חזק כל הזמן. עייפה מלשקר. עייפה מלהרגיש מפוחדת. במשימה, אתה לעולם לא יכול לדעת מה עלול לקרות.                                                                                                                                     

לפני חודשיים, שני ואני הסתכנו במוות. הוכנו באכזריות. עם טעם הזיעה והדם בגרוני, חשתי שהלב שלי פועם אל מחוץ לחזי, ובראשי, עברתי על הסיבות להצטרפותי לשירות הסודי הישראלי. האימה שחשתי עדיין איתי בכל פעם שאני חשה במבט של זר נח עליי. מדוע אני מקריבה את חיי? אני זוכרת מקרה מלפני מספר שנים, שנאמר לנו שתא טרוריסטי של חמאס נכנס לישראל ומתכנן מתקפה בקטריולוגית על הדיזינגוף סנטר. באותו המקרה, הצלחנו לנטרל אותם בדיוק בזמן. מספר שעות לאחר מכן, חזרתי אל מרכז הקניות כדי לאכול גלידה עם החברים שלי, שני, שלומי, זואי, ואביב. ללא ההתערבות שלנו, כל המשפחות והילדים האלה היו מתים. זו הסיבה מדוע אני עושה את העבודה הזו, כדי להגן על העם שלי, וכמה שזה נשמע שאפתני, להגן על הדמוקרטיה העולמית. ברגע זה, בעודי נותנת לעט לכתוב את מחשבותיי, אני יושבת בבית קפה ברחוב ריצ'ארדסון במונטריאול, ממתינה לפגוש מקור. אני מקווה שהכל יילך כמו שצריך הפעם. מתי ייגמר כל זה?  כל כך הרבה עבודה כבר נעשתה, ויש עוד כל כך הרבה עבודה לעשות!  אני זוכרת את מילנו מלפני חצי שנה, סן-דיאגו ובאפלו, תל אביב ומדריד מלפני שלושה חודשים, ובחודש שעבר, בחנות התקליטים שבין רחוב פיט לסירקולר קוואי בסידני.

אני זוכרת את כל המתקפות שתרמתי לנטרולן עם הצוות שלי. אני חושבת על כל הכוכבים נטולי השמות והפנים, שחיים רק בזיכרונם המופלא של אלה שפגשו בהם בכניסה למפקדה של הסוכנות בתל אביב. אני חושבת על כל הסוכנים האלה שהקריבו את חייהם במילוי תפקידם כדי להציל את חייכם.

אנא וודאו שמותם לא היה לשווא. אני מביעה משאלה לעולם בו עבודתי תהיה מיותרת, עולם ללא עימותים על בסיס דתיות קיצונית.

בעודי כותבת, מחשבותיי נודדות לעמיתיי בירושלים, שהם המבצר האחרון של הדמוקרטיה, לאריות וללביאות של מג"ב, לשירה הנלחמת בכל יום, להלי שעזבה את שירותה בשער דמשק לאחר שלוש שנים ארוכות. תודה על הזכות הגדולה להגן על אזרחי ישראל במקום הקדוש ביותר בעולם.

אני חושבת על הדר והדס שהקריבו את חייהן לירושלים ועל סולומון שמת בהר אדר. אני חושבת על חברתו בטי, ועל קרוביו. עוד כמה אנשים, אימהות, אבות, אחים, אחיות, חברים וחברות יאלצו להיפרד מאהוביהם ולהישאר לבד בגלל פעולות טרור? אני לא מרגישה שאני יכולה להאשים בפשעים אלו רק את מי שביצע אותם.

החימה, הזעם והבוז שלי מופנים כלפי מי שחימש את המבצעים הללו באידאולוגיה שלהם. הנאומים שלהם, מלאי השנאה והטינה, ממלאים כמו מים במדבר את חייהם הריקים של אנשים שמוחם נשטף על ידי אידיאולוגיה קיצונית ולא הגיונית. הדם נמצא על ידיהם. בזמן שהם נמצאים בבתיהם, מוגנים ובטוחים, הם שולחים אנשים צעירים אחרי שגידלו אותם לשנאה עיוורת.

אני מרגישה שבסופו של דבר, במוקדם או במאוחר, אמצא את עצמי על הקיר הזה, כוכב קטן בין רבים אחרים. אני אצטרף לאחיי לנשק, אנשים צעירים מאוהבים בחיים שלא יוכלו לחיות. לעיתים אני באמת מקווה להיות אחת מהם.

העבודה הזו מכלה את התודעה שלך- אתה צריך לראות ולעשות דברים שאף אחד אפילו לא יחלום לעשות. במוקדם או במאוחר, גם אני אנהג בחוסר זהירות, אטעה בשיפוט, או אעשה טעות שתעלה לי בחיי- חיים שמרגישים לי ריקים.

אני מקווה שהספר הזה יהיה מהנה וחומר טוב למחשבה. הצטרכתי לשנות מספר שמות ולהסוות מספר מצבים, שאחרת היו מאיימים על בטחונה של ישראל. חוויותיי תורגמו לרומן. אני מקווה שבין השורות תמצאו את המסר שלי לתקווה ואהבה.

זהו מסע לשוליו החיצוניים של החוק, אשר החל בשנת 2014, לפני המלחמה בעזה. זו עבודתה של קבוצת חברים, אשר הפכה תוך מספר חודשים, לאחד מהצוותים הטובים ביותר של המוסד.

אריאל לילי

פרולוג- נורה

ינואר 2014- מלון קמפינסקי, ג'נבה

נורה יושבת בבר של המלון. יכול להיות שזה בגלל הגוון הסגול שנראה שעוטף הכל סביבה, מהבר לתקרה והכיסאות, או שאולי זה אור השקיעה הנותן לאגם הגדול שמולה אווירה מלנכולית, אך ראשה של נורה שקוע במה שהיה בעבר.

היא חשה שמשהו מתעורר בבטנה כשהיא חושבת על השנים הנפלאות שעברו עליה בסנט ג'ורג' עם אנשים מכל העולם וילדים מהמשפחות העשירות ביותר, שלא היו טובים ממנה, כפי שהיא הבינה מהר מאוד... בכל זאת, אלו היו שנים נפלאות. היא אפילו חשה נוסטלגית כלפי המורים שלה, שאת רובם האמינה ששנאה באותו הזמן. והתואר השני שלה במדעי החברה מאוניברסיטת ניו-יורק... כמה שהיא מתגעגעת לעיר ניו-יורק... במיוחד אל הימים הסוערים, כשהאוויר הסתחרר בשדרות והפך לקשה רק לשמור את הבגדים עליך. היא נזכרת במזג האוויר הקר, אותו קור שהופך את האוויר בג'נבה כה נקי וגורם לאגם לשקף את אלפי האורות של קואי דה מונט בלאן. כמעט כל מי שנולד במזרח התיכון שונא את הקור הזה; הם רואים את הקור כשגוי, לא טבעי. אך נורה אהבה את זה. זה גרם לה לרצות להתכרבל עם מישהו שיחמם אותה.

כמה זמן כבר חלף? חמישה עשר חודשים? כן, זה כמעט חמישה עשר חודשים מאז עזבה את קטאר. הטיול הזה לג'נבה הוא בריחתה הראשונה לאחר שנשארה זמן כה רב במקום שכבר לא מרגיש כמו בית. אחרי הכל, זה מה שהיה עליה לצפות לאחר שהסכימה להיות אשתו השלישית של האמיר של קטאר. בהתחלה, היא חשה מוחמאת, וחשבה כמה דברים טובים תוכל לעשות עם ארגונים כמו קרן החירום הבינלאומית של האומות המאוחדות לילדים (UNICEF), ליישם את מה שלמדה כדי לעזור לילדים היתומים וחסרי המזל, אך המציאות היומיומית שלה התגלתה כשונה לגמרי-  המון אירועים עולמיים, מסיבות וארוחות ערב, אך מעט מאוד מזה היה בעל אופי מעשי. היא הפכה לשגרירה של יוניס"ף, אך היא ידעה שהונה העצום של המשפחה המלכותית הוא שהפך זאת לאפשרי, ולא כישוריה. לשתי הנשים האחרות היה נוח בתפקידן, אך הן היו בנות דוד של האמיר, ובעצם השתייכו לאותה המשפחה. היא לעומת זאת, לא. היא נולדה במדינת האמירויות הערביות, כבתו של שגריר, וכעת היא שייח'ה, אז למה היא כל כך רוצה לברוח?

רגע הנוסטלגיה של נורה נקטע כאשר גבר אלגנטי מגיע אל הבר. גם הוא לא נראה מאושר במיוחד, אך הוא נראה יותר מאוכזב מאשר מלנכולי. הוא מאוד נאה ואתלטי, ויש מראה מוזר בעיניו. נורה לא יכולה להמשיך לבהות בו, ומסיטה את מבטה, הרי שומרי הראש שלה צופים בה ומי יודע מה הם ידווחו לאמיר. בהצצה אחרונה עליו, היא מבחינה בפרט שאיכשהו מתנגש עם מראהו הכללי. במקום ממחטה בכיס הז'קט, יש לו תג עם שם וסמל שהיא לא מזהה.

וויסקי בבקשה, אומר הגבר היושב ארבע מקומות מנורה, שכבר לא הלקוחה היחידה של הברמן. הוא מפסיק לסדר גביעי יין וניגש אל הלקוח החדש.

יש לך העדפה מסוימת?

גלנליווט, אם יש לך,

הברמן מוזג לגבר את שביקש, בבקשה... ג'מאל,  הוא אומר, מצביע על התג שבכיסו.

כן... אתה יכול להגיד לי, איך אדם עם שתי מלכות מקבל שני אסימונים, ואז ביד החמישית הוא מקבל מהקופה את המלכה השלישית?!

נורה מעט מבולבלת, מנסה להבין על מה הם מדברים. מבטאו המזרח תיכוני המובהק של ג'מאל מצית את סקרנותה.

אתה צריך לדעת, אומר הברמן, פוקר זה כישרון, אך לפחות 60%  מזה זה מזל.

אתה מספר לי? עונה ג'מאל מיד, זו הפרנסה שלי.

תמיד תהיתי, באמת אפשר להתפרנס מלשחק בטורנירים של פוקר?

הם מדברים על פוקר!  ומסיבה כלשהי, נורה מקבלת תחושה של סכנה מהעבר.

כמובן שאתה צריך להיות טוב, אך אתה יכול לעשות כסף טוב. הבעיה האמתית היא, שאתה צריך לנדוד כל הזמן.

מאיפה אתה, ג'מאל?

נורה כמעט בטוחה שהססנותו של ג'מאל לענות לשאלתו של הברמן, היא מכיוון שהוא מסתכל עליה, ואולי בוחן אותה.

מביירות בלבנון, עונה ג'מאל, אך נראה שדעתו מוסחת. הנה אישור נוסף, חושבת נורה, אך אז הוא ממשיך, אני אמשיך מחר להונג קונג, ואם הכל ילך כשורה, אני אמשיך לטוקיו, הונולולו ו-וונקובר.

נורה מסכלת את רגליה, ונותנת לנעל הג'ימי צ'ו השמאלית שלה להשתחרר מהעקב ולהיתלות מבהונותיה. מזווית עינה היא רואה שמחוותה תפסה את תשומת ליבו של ג'מאל; היא חשה במבטו העובר מעלה ומטה על גופה, וליבה מחיש את פעימותיו.

וואו, קולו של הברמן חושף צליל קל של קנאה, ואיפה היית לפני שבאת לג'נבה?

הייתי בעיר ניו-יורק לשבועיים לטורניר חשוב בשווי שני מיליון דולר.

וניצחת?

מבלי להחליט על כך באופן מודע, מבטה של נורה מתמקד בג'מאל לראשונה, והיא מעבירה את קצה לשונה על שפתה העליונה, כאילו השפתון שלה הוא לא רק צבע, אלא ממש בטעם של דובדבנים בשלים. ואז היא נעמדת, לוקחת את ארנקה והולכת משם. דמות בצללים מתחילה לזוז אך נעצרת על ידי מישהו אחר, בעוד נורה נכנסת לחדר השירותים שבלובי של המלון.

אה... לא הגעתי לגמר, זכיתי רק במאתיים אלף...  ענה ג'מאל, אך נשמע כאילו רוח רפאים מדברת.

****

בשירותים, נורה יושבת על האסלה, רועדת. היא כל כך חמה שהיא חשה כאילו מישהו נושף עליה אוויר חם. למה היא עשתה את זה? מה היא חשבה לעצמה? מה אם שומרי הראש שלה הבחינו במעשיה? מה היא יכולה לעשות עכשיו, היא חייבת להירגע. מה אם ג'מאל היה מסכים להזמנתה ועוקב אחריה? לא, הוא לא יכול, היא אומרת לעצמה שוב ושוב בעוד קצב ליבה מסרב להאט. לבסוף, כשהיא מצליחה להאט את נשימתה, היא קמה ופותחת את הדלת, מוכנה לאסוף את עצמה מול המראה. ג'מאל שם, מחכה לה. היא מתחילה לרעוד שוב, ואז חלק שבה, שהיא אפילו לא ידעה שקיים, משתלט על המצב.

ואיך היה בניו-יורק? היא שומעת את עצמה אומרת בקול צרוד שלא נשמע כמו שלה.

היה ממש סוער, עונה ג'מאל כשהוא מושך אותה אליו. נורה אוהבת את מגע ידיו על גבה כשהיא מציעה לו את שפתיה- עונג שהיא קולטת שלא חשה כבר זמן רב מדי.

זו נשיקה ארוכה ועמוקה. בינתיים, ג'מאל מרים את שמלת המשי הקלילה שלה ומתחיל לגעת בה, והיא רוצה שהוא ייגע בה. ואז הוא נסוג מעט, כדי להביט בעיניה, ואז נורה הבינה מה נראה לה מוזר בו: עיניו שונות, אחת בצבע ירוק עמוק כהה, והשנייה בצבע כחול מחשמל, כמו עינו של החתול. הוא מסובב אותה ונורה יודעת מה יקרה. היא חשה בו מתכופף ומסיר את תחתוניה ואז מזדקף ומרים את שמלתה. נורה מניחה את זרועותיה על הכיור ומפסקת את רגליה מעט, נאנקת כשהוא חודר לתוכה. הכול מתפוצץ בראשה של נורה; ברגע שהיא מתאוששת, הוא עוצר, רוכן לפנים ולוחש באוזנה,

אני יכול...

היא אפילו לא נותנת לו לסיים את המשפט כשהיא אומרת, תעשה כל מה שתרצה.

****

האמיר מגיע למלון מספר דקות לפני חצות. הוא נראה מהורהר ועייף. ברגע שהוא נכנס לסוויטה שלו, הוא פוגש במבטו של פייסל, יועצו האישי וחברו- אולי האדם היחיד שהוא סומך עליו לגמרי. פייסל היקר, זה חסר תקווה. אני תוהה מדוע טרחנו בכלל לבוא הנה. אסד העקשן הזה, לעולם לא יסכים לדרישותיהם של האמריקאים, הכלבים. גם אני לא הייתי מסכים לקבל אותם, לפתע הוא עוצר כי מבחין שפייסל זועף- דבר שקורה רק כאשר משהו רציני קרה, והפעם זה כנראה מאוד רציני, מכיוון שבמקום להחזיק סיגר בידו כמו תמיד, הוא מחזיק בטאבלט.

פייסל, מה קורה?

הוד מעלתו, אני צריך להראות לך משהו, אבל בבקשה, שב קודם.

האמיר יושב ופייסל נותן לו את הטאבלט, מראה לו תמונות של בגידתה של נורה. האמיר מתפוצץ בכעס.

זונה מלוכלכת! רק לפני שלושה חודשים התחתנתי עם הכלבה הזאת, הוא אומר, ותראה מה היא עושה בפעם הראשונה שאנחנו עוזבים את קטאר! היא מזדיינת בחדר השירותים של המלון כמו זונה. אני אהרוג אותה במו ידיי...  הוא מתכוון לקום, אך ידו החזקה של פייסל עוצרת בעדו.

יש משהו יותר גרוע, הוד מעלתו. האמיר מביט בפייסל בחוסר אמון ותדהמה.

האדם, הכלב, שעשה את המעשה השערורייתי הזה הוא סוכן ישראלי. כולם בחדר ציפו לפיצוץ נוסף, אך האמיר הזקן נותר שקט, וכשהוא סוף סוף החל לדבר, קולו היה קר כקרח.

זה הזמן, סוף סוף הגיע הזמן. בעזרתו של אללה, אפילו אבן אחת של מדינת ישראל הארורה לא תמשיך להתקיים. זה הזמן ליישר קו עם ההיסטוריה. פייסל, ידידי, אנא זמן את אנשי חמאס וקרא לחליד, אני רוצה שהוא יגיע לכאן מיד. עכשיו צאו מכאן, כולכם! השומרים, שנותרו שקטים, עוזבים את החדר; כשכולם יצאו, לחש פייסל בדרכו החוצה גם כן,

ונורה, הוד מעלתו?

אני אטפל בה בעצמי, השיב האמיר, נצנוץ בעיניו.

זכור בתו של מי היא, הוד מעלתו.

אני לא אהרוג אותה. לא עכשיו, אם זה מה שרצית לדעת, אך לך וקרא לחליד.

פרק 1- יעל

יותר מדי אור. שלוש המילים הללו הדהדו בראשה של יעל בזמן שחיכתה עם שאר בני משפחתה לשטרן, הרב, שיתחיל את דרשתו. בשונה משנים קודמות, האזכרה לא מתבצעת השנה על הר הרצל- מקום המוקדש לטקסי קבורה וזיכרון צבאיים, אלא על הרחבה שמעל יד ושם, הידועה בשם גבעת הזיכרון, אשר קושטה ברצינות חגיגית לכבוד המאורע. הבמה, שעליה עתיד הרב לעלות, ממוקמת מול בניין גדול של לבנים וזכוכית, שאליו יעל ובני כיתתה מגיעים בכל שנה כדי לחלוק כבוד לנופלים של מדינת ישראל. כיסאות סודרו בשני חלקים גדולים עם מעבר באמצע; צוות הפיקוד של הצבא מוקמו בצד הימני, מאחוריהם בשתי שורות ישנם גברים בבגדים אזרחיים, שיעל יודעת שגם הם חיילים. הם קולגות לשעבר של אביה, ומבלי שהיא יודעת עדיין, הם גם עתידים להיות הקולגות שלה. הצד השמאלי מוקדש לקרובי משפחה, חברים וכל מי שמעוניין לקחת חלק בטקס הזיכרון.

כשם שהיא חשה בחום הגובר בגופה בן השמונה עשרה מפאת הבגדים המעט כבדים מדי ליום חמים שכזה, אך הראויים למאורע, יעל חשה תחושה פיזית של אחווה המקשרת אותה לכל האנשים האלו. כשם שהשמש הזוהרת מגבירה את תחושת החום מדקה לדקה, כך גם האיום התמידי המרחף מעל מדינתה גורם לתחושת השייכות להתרחב בה, ובכל מלוויה.

מאחורי הכיסאות עומד שולחן ארוך שנערך על ידי אמה בכוסות וצלחות לקראת המאורע. מעבר לקירות התוחמים את הרחבה, ניתן לראות את גגות ירושלים.

עיניה של יעל צורבות...

לבסוף, תופס הרב את מקומו על הבמה ומתחיל את נאומו:

התכנסנו כאן יחד לציין את יום השנה העשירי להיעלמותו של ערן מעולמנו. הוא אחד הבנים שחמק מהשואה, אחד מהדורות הראשונים שהאל, אחרי הרבה סבל וצרות, בחר לתת בחזרה... הרב מדבר על אביה של יעל. היא יודעת בעל פה את חלקי הנאום: ילדות מאושרת, השנים שעיצבו אותו בקיבוץ זיקים- מספר מטרים ממה שנקרא כיום רצועת עזה- פרסי הספורט שלו, ולבסוף הקריירה הצבאית שלו. הוא היה סוכן השירות המיוחד הצעיר בדורו, וכן הלאה עד מותו במלחמת לבנון, בה הוא הקריב את עצמו כדי להציל את היחידה שלו במבצע חד וחלק נגד מתקפת טרור בזרעית."

כל השמות של הקרבות הללו נצרבו בראשה של יעל מאז היום הזה, לפני עשר שנים, כששמעה אותם לראשונה כשסוכן צעיר דפק על דלת ביתם המעוצב בסגנון הבאוהאוס, אשר נמצא במרכז רוטשילד בתל אביב. באותו יום רדוף, יעל, שבדיוק הגיעה לגיל שמונה, הייתה בחצר הקדמית עם חברתה מאז ומתמיד, זוהר, כשהן משחקות בלהיות מבוגרות על ידי הכתמת לחיי האחת את השנייה באיפור של אמא.

הגבר הצעיר, יצא מהלימוזינה, ניגש אליה, וכשהוא רוכן מעליה, הזמין אותה ללכת בעקבותיו אל תוך הבית, שם הוא פגש באמא שלה, הודיה. היא ראתה את אמא שלה מתמוטטת על הכורסא עם בטנה המכילה בשבעת החודשים האחרונים את מי שעתידה להיות אחותה הקטנה אריאל, שאביה לעולם לא יכיר. יעל נזכרת שוב, באחיה כמעט בן השלוש- עשרה שנעל את עצמו בחדרו במשך שלושה ימים, ותחושת ריקנות פנימית שהיא לא הצליחה למלא בעשר השנים הללו.

מותו של אביה הותיר חלל ריק בתוכה. היא התגעגעה לנוכחותו יקרת הערך בילדותה; רגעי ההתכרבלות שלהם, בפעמים המעטות בהם לקח הפסקה משירותו כדי לבלות ערבים בחיק המשפחה; תשובותיו לשאלותיה הרבות. הוא היה גבר שהיא רק התחילה להכיר. כנראה, בגלל הריקנות הגדולה שבתוכה, הילדה הקטנה הזו, שנאלצה להתבגר בטרם עת, בחרה לרדוף אחר קריירה צבאית כשהיא צועדת בעקבות אביה כדרך להכיר אותו ולהרגיש קרובה אליו.

במשך שנים, היא התישה את אמה ואחיה בשאלות על נקודות וזיכרונות מחייו של ערן, וכעת, שחלק מהקולגות של אביה הם כעת מדריכיה, היא מנצלת מספר הזדמנויות כדי לשאול אותם על פרקים בחייו. היום, בדיוק עשר שנים ממותו, הם כולם כאן, מאוחדים. הודיה, שהקדישה את חייה כדי לעבוד לאחר מותו של ערן, הצליחה להקים את עסק הקייטרינג שלה, וכיום, הוא אחד העסקים המבוקשים ביותר בתל אביב. אחיה, אבנר, שנמצא מספר שבועות מסיום שירותו הצבאי, הוא גבר נאה, מושך, בעל תווי פנים מעין מושלמים וטבע מסתורי המגבירים את קיסמו. מוערץ על ידי חצי מהבנות הצעירות בתל אביב, הוא נותר נאמן לזוהר שיושבת לצדו ואוחזת בידו. זוהר, חברתה הטובה של יעל, היא כעת החברה של אחיה. אהבתם פרחה באותם שלושה ימים של הסתגרות שהעביר אבנר בחדרו עשר שנים קודם לכן, כאשר הוא נתן רק לזוהר להיכנס לחדר ולדבר איתו. ואחרונה, אריאל, שהיא כעת רק שנה מבוגרת מהגיל שיעל הייתה בו כשאיבדו את אביהם. היא מעולם לא פגשה אותו; ידיו הגדולות והחמות מעולם לא חיבקו אותה. אני תוהה מה חושבת על מילותיו של הרב, יעל שואלת את עצמה, כשדעתה המוסחת לפתע חוזרת אל החדר בעקבות שינוי הטון של שטרן בדרשתו:

"כולנו יודעים את העובדות הללו, הן שייכות להיסטוריה, לא רק של משפחת כהן, אלא של המדינה כולה. הרשו לי לחלוק אתכם זיכרון אישי. בשנת 1972, היינו רק בני חמש עשרה, וערן כבר היה קצת... בעצם הוא היה אלוף היאבקות נהדר. המאמן שלו הציע, שאם ערן יתאמן באדיקות, הוא ינסה לקחת אותו לאולימפיאדה. חלקתי איתו מספר שעות בחודשי האימונים האלה. הנחישות שלו הרשימה אותי. כאשר יצא לי להיות בזירה איתו... טוב, אתם כבר יכולים לנחש מה קרה... זה היה כמו להתעמת עם שלושה יריבים במקביל. בהמשך, יום אחד בתחילת יוני, הגעתי לאולם ההתעמלות ומצאתי את ערן נח לו על הספסל בחדר ההלבשה עם מגבת סביב צווארו ודמעות על פניו. ניגשתי אליו, הנחתי יד על כתפו ושאלתי מה קרה. ערן הביט בי בעיניו