מקום מסתור

By רפאל שמאי

מישהו אי-שם בחוץ רוצה לפגוע בה!

 

לפני כשנתיים, בעקבות שיחת טלפון מוזרה שקיבלה מאביה החורג, דנה הגיעה במהרה לביתה ומצאה את אמה שרועה על הספה ללא רוח חיים. דנה חשדה באביה החורג, מיכאל, ומיהרה להזמין את המשטרה כדי שתחקור את נסיבות מותה. אך לא יאומן, דו"ח המשטרה קבע שהאם נפטרה כתוצאה מ-"מוות טבעי", התיק נסגר מחוסר ראיות. למרות זאת, דנה חשה מאוימת ומחליטה להסתתר בהוסטל לפגועי נפש, שם תהיה בטוחה. מעמידה פנים, מנסה לא להתבלט, פוחדת שתהיה הקורבן הבא. אך ביקור מפתיע של גבר זר משנה את כל כללי המשחק. האם היא תברח ותסתתר במקום אחר או תישאר להתעמת עם פחדיה? 'מקום מסתור' הוא ספרו השלישי של הסופר רפאל שמאי, מותחן פסיכולוגי מרתק. ספריו הקודמים 'בני האור' ו-'צופן קדום' זכו לביקורות אוהדות מפי אנשי אקדמיה וביניהם ד"ר לאה מזור מרצה בחוג למקרא באוניברסיטה העברית בירושלים, וסוקר בהרחבה בעיתונים.

 

• Language: עברית
• Publisher: Rafael Shamay
• Release date: Apr 21, 2022
• ISBN: 9798201964290

רפאל שמאי

הסופר רפאל שמאי מגיש עלילה סוחפת, מרתקת, ועתירת תהפוכות והרפתקאות, חווית קריאה של ספרות מתח משובחת היונקת מאוצרות תרבות המשותפים לכולנו. הוא הוציא לאור ארבעה ספרים, בניהם: בני האור, צופן קדום, מקום מסתור ובית הזכוכית, שנמכרים כיום באתר אמזון בגרסה האנגלית והעברית.

Book preview

Rafael Shamay

The Hiding Place

עריכה: שרית כהן

©

תש"פ

2020

כל הזכויות שמורות למחבר רפאל שמאי

––––––––

אין לשכפל, להעתיק, לצלם, להקליט, לתרגם, לאחסן במאגר מידע. שימוש מסחרי מכל סוג שהוא בחומר הכלול בספר זה אסור בהחלט אלא ברשות מפורשת בכתב מבעל הזכויות.

רפאל שמאי

מקום מסתור

הקדמה

אני זוכר את אותו היום שבו החלטתי לשנות את מנהגי ולא ללכת ביום שישי בערב לבית הכנסת, אלא במקום זאת ללכת במסלול הליכה הרגיל לאורך הטיילת סמוך לחוף הים, מסלול שבדרך כלל הייתי פוקד אותו בימי שבת בבוקר. החלטתי לעשות זאת מכיוון שסבלתי באותה העת מכאבי גב והדבר היה אמור להקל על סבלי. על-מנת לא לעורר חשד, התלבשתי בגדים חגיגיים לרגל כניסת השבת, בתוספת נעלי ספורט ויצאתי את ביתי.

הרחובות היו ריקים מאדם ושקט מעיק שרר בהם, אך הדבר לא הטריד אותי במיוחד.

בצומת הרחובות, ניגש אליי במפתיע איש מבוגר, כסוף שיער ושאל במבטא רוסי כבד: איך מגיעים לכיכר הכנסת?

הופתעתי מהשאלה. הרי הרחוב היה בצד הצפוני של הטיילת ואילו אנחנו היינו בצד הדרומי של הטיילת.

אמרתי לו, אתה יודע שזה רחוק מאוד מכאן והצבעתי לעבר כיוון צפון.

הזקן מלמל מילים לא מובנות ואחר שאל שוב: "אז איך מגיעים לרחוב דניאל?

רחוב דניאל זה מהכוון הזה, הצבעתי לעבר כיוון מזרח.

האיש הודה לי והלך לדרכו, ואני נשארתי עוד לפרק זמן מסוים מביט בו מתרחק ממני, ותוהה איך הזקן הלך לאיבוד; אולי סבל משכחה או חלילה היה לא שפוי בדעתו. המשכתי ללכת, מנסה להתמקד במטרה שלשמה הגעתי.

כששבתי לביתי השעה הייתה זהה לשעה בה חוזרים המתפללים לביתם, כך שבני ביתי היו בטוחים שחזרתי זה עתה מבית הכנסת.

המפגש עם הזקן עדיין העסיק את מחשבותיי לזמן מה. האם לא הייתי צריך ללוות אותו בדרכו ולהבטיח שאכן יגיע למקום חפצו?

אך המפגש שאספר לכם בהמשך הפתיע אותי יותר, מפגש שהיה בו משהו מסקרן, יוצא דופן.

פרק 1

______________

שרון, סטודנט למדעי המחשב, חזר מראיון עבודה ונראה מותש, הוא נשכב על הספה כאבן שאין לה הופכין. עצם את עיניו לרגע, מנסה לסדר את נשימותיו.

מה קרה? שאל שותפו לדירה, אלון שמו, כשהבחין בו לאחר שיצא מחדרו.

לא הצלחתי למצוא עבודה, ניסיתי הכול. על כל משרה יש עשרות מתמודדים, ולכל אחד מהם יש יכולות וניסיון רב. אני מיואש, עייף, ובעיקר רעב, ענה.

אלון התיישב מולו בספה, אמרתי לך שיש לי עבודה בשבילך, אך אתה מתעקש למצוא משהו אחר.

אין שום מצב שאני הולך לעבוד בבית חולים לחולי נפש.

זה לא בית חולים לחולי נפש. זה הוסטל לפגועי נפש. וחוץ מזה, זה עבודה לכמה חודשים, כדי שתוכל לממן את הלימודים באוניברסיטה, ענה אלון.

שרון התלבט לרגע וענה, אני לא יודע. באיזו משרה מדובר? אחר שאל.

הם מחפשים חובש, ענה אלון.

אני לא חובש. ואין לי ידע בנושא, אמר.

לא צריך ידע. תאמר להם שעברת קורס חובשים בצבא, זה הכול.

ואם המטופלים יזדקקו לחובש? שאל שרון.

תאלתר משהו כבר, ענה אלון בחיוך.

שרון שתק לזמן מה. הוא חשב שהרעיון גרוע, אך לא היו לא עוד אפשרויות.

בסדר, ענה בלית בררה.

בשעת בוקר מוקדמת, צלצל השעון שעל השידה צלצול טורדני. שרון גישש עם ידו באפלה, ולאחר שמצא את הלחצן, לחץ עליו ועצר את צלצול השעון.

שרון קם ממיטתו, התארגן ומיהר לצאת ממגורי הסטודנטים, לעבר מכוניתו החונה בקרבת מקום. לאחר שהגיע ליעדו, נגלה לעניו מבנה דו-קומתי מיושן, מוקף בחומה בצורה, ועליו קבוע שלט: 'שלוות הנפש'. ממש אמר לעצמו בסלידה.

שרון ניגש לשער ירוק מברזל, וצלצל בפעמון שהיה קבוע סמוך אליו והמתין בסובלנות.

שומר לבוש מדים הגיע לשער וקרא מעברו השני במה אפשר לעזור לך?

קוראים לי שרון, נקבע לי להיום ראיון עבודה עם הנהלת ההוסטל, אמר.

השומר הביט בו לרגע ושאל יש לך תעודה מזהה?

שרון הוציא תעודת זהות מכיסו ונתן לשומר.

השומר בחן אותה, אחר החזיר אותה לשרון ופתח את השער.

שרון הביט סביבו, המקום במחוץ נראה פסטורלי, מעין כפר נופש. מדשאות ירוקות מסביב, ספסלים מעץ מקורים, שבילים מרוצפים באבנים לבנות, ציוצי ציפורים נשמעו במרומים וחתולים עזובים שוטטו באין מפריע.

השומר אמר תמשיך בשביל המרוצף ימינה, בסופו תראה מבנה, שם נמצאת ההנהלה.

שרון הגיע למבנה גדול ישן הנראה כמו יעד מבוצר שלא הסגיר את הנעשה בתוכו, דלת זכוכית משוריינת הייתה קבועה בו.

שרון לחץ בזמזם והדלת נפתחה. הוא נכנס לחדרון מבודד, ושוב הופיע דלת זכוכית משוריינת נוספת. הדלת החיצונית נסגרה אחריו בטריקה. לפתע נשמע קול זמזם והדלת הפנימית נפתחה.

אחד המטפלים, אמיר שמו, ניגש לשרון וליווה אותו לחדר המנהלת ואחר הלך לדרכו.

שרון התיישב על הכורסה מול המנהלת בדריכות, ממתין למוצא פיה.

לאחר שהתפנתה אליו, סקרה את קורות חייו של שרון שהיו מונחים על שולחנה.

כשסיימה הישירה מבט ואמרה קוראים לי גליה.

נעים מאוד, ענה ולחץ את ידה.

אני מחפשת חובש, אך לא כתוב כאן, אמרה.

אני הייתי חובש בצבא, שיקר שרון.

גליה הביטה בו לרגע בשתיקה, אחר אמרה העבודה במשמרות.  תצטרך לישון כאן מידי פעם. זה מתאים לך?

כן, ענה שרון בלית ברירה.

טוב, תתחיל לעבוד ממחר בבוקר.

בסדר, ענה.

למחרת בבוקר הגיע שרון להוסטל בחשש. את פניו קידם אחד המדריכים, לבוש חלוק לבן, פניו נראו מודאגים.

קוראים לי רונן, הציג את עצמו ולחץ את ידו של שרון.

הם התיישבו בספסל בחצר, ורונן הסביר לו את אופן העבודה ואת הנהלים שלפיהם עליו לנהוג. אחר סיפר במפתיע לפני יומיים, הצליח לברוח אחד המטופלים שלנו עקב חוסר ערנות של השומר. הוא נמצא משוטט בעיר, באזור הכרמלית, הוא סובל ממאניה דפרסיה. מזלו שבני משפחתו איתרו אותו בעוד מועד. אתה עוד תכיר אותו, אמר.

רונן קם מהספסל ואמר לשרון בא נכנס פנימה.

כשנכנסו פנימה להוסטל, הביט שרון סביבו בדאגה גוברת, הוא ראה אולם גדול ורחב שקירותיו לבנים, חלקם מתקלפים, חלקם מעט סדוקים, מעוטרים בכמה תמונות נוף דהויות. מספר חלונות קטנים המכוסים בווילונות סגולים, ממוקמים גבוה סמוך לתקרה. קרני אור חיוורות הסתננו מבעד לווילונות המוגפים, הוטלו על מרצפות חומות, ישנות, בחלקם סדוקות. שולחנות עץ קטנים נראו מפוזרים בחלל החדר, ללא סדר מסוים. כסאות פלסטיק צהובים שהזכירו את הכיסאות בבית הספר, היו ממוקמים סביב השולחנות, חלקם מתנודדים, מקצתם שבורים. עוד שולחן אחד גדול סמוך לקיר ועליו מונח תיק עור שחור. טלוויזיה ישנה שפעלה ללא הפסקה ושידרה תכניות בידור נדושות.

נשים וגברים ישבו על ספסלים מעץ וצפו בטלוויזיה, לבושים בחלוקים ירוקים בהירים. אחרים ישבו סביב שולחנות עץ קטנים, חלקם בהו ללא מעש בחלל האולם בשתיקה, אחרים מלמלו מילים לא ברורות. היו כאלה שאמרו קטעי משפטים מפתיעים בקול רם, ומשכו תשומת לב רגעית. היו גם מעטים שיחקו משחקי קופסא, והיו מרוכזים בו עד כדי כך שהתנתקו מהסביבה.

מטפלים בחלוק לבן חמורי סבר וחסרי סבלנות, התרוצצו בין השולחנות וניסו לשדל את המטופלים לבלוע גלולות בשלל צבעים, בכול מיני צורות, גלולות שכל מטרתם להרגיע אותם, ולרומם את מצב רוחם. חלקם שיתפו פעולה מרצון, אחרים ניסו להתנגד ונתקלו בעקשנות גוברת מצד המטפל, לעיתים בכוח, לבסוף נכנעו ובלעו את הגלולה, ונראו שלווים ורגועים, ומכונסים בעצמם.

מטופלת אחת משכה את תשומת ליבו של שרון, היא ישבה בפינת האולם, מבטה היה מושפל לרצפה. שערה השחור, פזור ברישול, כיסה את פניה. היא נעה קדימה ואחורה בחוסר נוחות מופגנת, והקישה באצבעותיה מדי פעם על השולחן בעצבנות, במין צורה מוזרה.

המטפל הניח על שולחנה צלוחית עם גלולות, והיא השליכה אותם על הרצפה בבוז. בפעם השנייה הוא שידל אותה לבלוע אותם ביתר תקיפות, ואפילו איים עליה שירתק אותה לחדרה. לבסוף לקחה אותן והניחה אותן מבלי שיבחין מתחת ללשונה. אחר לקחה כוס מים ולגמה ממנה, ועשתה עצמה בולעת אותן. כשהתרחק המטפל ממנה והמשיך למטופל אחר, הוציאה אותן מפיה והחביאה בכיס שלה, מאוחר יותר תשליך אותן לתוך השירותים ותוריד את המים, שאיש לא ידע.

זאת דנה, הסיפור שלה מורכב, אמר רונן מבלי להרחיב, לאחר שהבחין בשרון בוהה בה כמהופנט.

אני אמור לחנוך אותך בשבוע הקרוב, עד שתתאקלם, אמר בחיוך.

בוא, אעשה לך סיור במקום. אחר אראה לך את חדרך, תוכל להתארגן. ומאוחר יותר, תרד לאולם ותפגוש את המטפלים והמטופלים כאחד.

בקצה האולם ישנו חדר עם ויטרינה, זהו חדר קבלת קהל, הצביע רונן לעברו. החדר נראה קטן, ובו נראה שולחן, ושני כסאות מרופדים.

סמוך אליו, ישנו משרד גדול ומאובזר, זהו משרדה של המנהלת הסביר, והוסיף בחיוך כבר ביקרת שם.

רונן הוביל את שרון לצידו השני של האולם, לתוך מסדרון צר ואפלולי. כאשר משני צדיו נראו דלתות עץ בצבע כחול, סמוכים אחד לשני. רונן פתח את אחד החדרים להראות לשרון. החדרים נראו קטנים וצפופים, חסרי חלונות, כמו תאי כלא. מיטה אחת, ארון, כיסא ישיבה בודד, קירות צבועים בצהוב דהוי, וריח של עובש ומחנק נישא באוויר, בהחלט מראה לא מלבב.

אלו הם החדרים של המטופלים אמר, והוסיף בשעה תשע בערב יש כיבוי אורות. מכניסים את המטופלים לישון. סוגרים את הדלתות, אך לא נועלים אותם, לכל צרה שלא תבוא.

בסוף המסדרון עולה גרם מדרגות לקומה השנייה.

אלו הם מגורי המטפלים, והסגל, אמר בחיוך סתמי. חדרים מרווחים יותר, עם חלון אחד קטן הפונה לחומה גבוה, שמפרידה בין ההוסטל לסמטה חשוכה ונטושה.

בדרך הראה רונן לשרון את המקלחות. האריחים היו סדוקים, וירוקת בצבצה בפינות שבין הקירות. בהמשך הראה לו את השירותים, מראה לא מלבב של הזנחה מתמשכת. ריח דוחה של חומר חיטוי נישא באוויר, שרון כיסה עם ידו את אפו.

כשהגיעו לבסוף לחדרו, הביט שרון לתוכו, בוחן את חדרו במבט קודר ועגמומי. החדר היה קטן, קטן מידי למה שהורגל בחייו. היו בו מיטה מברזל עם מזרון דק עליה, שידה קטנה, ארון בגדים, וגם חלון אחד מסורג. לא היו תלויות תמונות על קירותיו הלבנים. האווירה העיקה עליו, אך הוא ניסה בכל כוחו להדחיק זאת.

שרון הגיע לאולם בשעה שנקבעה לו, שם פגש שוב את רונן.

הם נראים יחסית רגועים, אמר בחיוך על המטופלים, והוסיף תנסה להעסיק אותם, ואחר הלך לדרכו.

שרון הביט סביבו חסר אונים, וחשב בליבו 'לאן הגעתי, למה הייתי צריך את כל זה, ובשביל מה...'.

שרון לא ידע מהיכן להתחיל. בתחילה רצה לברוח משם, כמה שיותר מהר, כל עוד נפשו בו. אך מהר מאוד התעשת.

שרון בחר בפתרון הקל, ניגש לטלוויזיה הדליק אותה, ושם ערוץ טבע. רוב המטופלים היו טרודים בעיסוקיהם, רובם לא התייחסו אליו כלל, כאילו היה אוויר עבורם.

בחלוף הזמן, בודדים, בזה אחר זה, ניגשו לספסל והצטופפו כדי לצפות בערוץ. כשלא נותר עוד מקום, המטופלים החלו לדחוף זה את זה בפראות, ולקלל איש את רעהו.

שרון ראה שהעניין יוצא משליטה, רץ לטלוויזיה וכיבה אותה.

שרון נעמד מולם ושאל בקול רם מה הבעיה?, אך איש לא ענה, הם המשיכו במעשיהם מתעלמים מנוכחותו.

רונן סימן לו מרחוק לגשת אליו. כשקרב אליו אמר הפרד ומשול. תמיד תזכור.

שרון חזר על עקבותיו. אתה תשב שם, הורה לאחד המטופלים והצביע לעבר אחד הכיסאות, לשניים אחרים, הוא שינה את מקום מושבם. אחר הדליק שוב את הטלוויזיה והרוחות נרגעו. הוא נשם לרווחה.

מאוחר יותר, דאג שרון שהמטופלים יקבלו את התרופות שלהם בזמן. הם לא תמיד שיתפו פעולה, חלקם אף סירבו. היה צורך לשכנע אותם שזה לטובתם, וזה לא היה קל. 

שרון ניסה לתת לדנה, גלולה אחת, אך היא הדפה את הגלולה מידיו. הגלולה נפל ארצה, התגלגלה עד שנעצרה ליד אחד השולחנות.

אני אטפל בה, אמר רונן לשרון לאחר שהבחין בנעשה.

בשעות הערב המוקדמות החל שרון לארגן את המטופלים במיטותיהם. הייתה זו משימה קשה, בהתחשב בעובדה שחלקם סירבו לשכב מסיבות שונות. בתום זמן רב הצליח, אך אחרי מאבק מתיש, הצליח במשימתו.

בסוף יום עבודה נשכב שרון על מיטתו, מותש, עייף ומיואש, וניסה לעצום את עיניו, אך צעקות המטופלים שנשמעו מידי פעם, הסיחו את דעתו. לבסוף נרדם באפיסת כוחות.

***

השכם בבוקר, כששב שרון אל מעונות הסטודנטים, ארגן את ספריו בתיקו והתכוון ללכת ללמוד.

נו, איך היה? נשמע לפתע קולו של אלון מאחוריו.

שרון עזב את עיסוקו, הסתובב ונשא את עיניו לפתח החדר, אני לא בטוח שאני מסוגל לעבור עוד יום אחד מתיש שכזה ענה בייאוש.

עד כדי כך גרוע, חייך אלון לעברו.

אני שמח שזה משעשע אותך, ענה בציניות הסתובב חזרה וסגר את תיקו.

אני חייב לזוז, הוסיף ויצא מחדרו, חולף על פניו של אלון.

בעקבות שינה בלתי רציפה, העייפות באותו היום נתנה את אותותיה בהרצאות ושרון אימץ את עיניו כדי לא להירדם, הוא ניסה להתרכז עד כמה שאפשר, אך המשימה הייתה קשה מנשוא.

בתום יום הלימודים, חזר לחדרו במעונות הסטודנטים, נשכב על המיטה ונרדם, כאבן שאין לה הופכין.

***

למחרת, הגיע שרון להוסטל בהעדר רצון לעבוד. הוא ראה את דנה רבה עם המטפלים. שרון הביט בה ונאנח, מחכה לו עוד יום עבודה קשה. המטפלים שניסו להרגיע אותה, נראו עובדי עצות. בתחילה הם ניסו לדבר אליה בדברי נועם, וכשלא הצליחו עברו לאיומים. אך גם זה לא עזר.

מה קרה? שאל את שרון את אחד המטפלים, יואב שמו.

ניסנו לתת לדנה את הגלולות, אך היא דחפה אותם מהשולחן והם התפזרו על הרצפה. ניב רצה לעזור, היא דחפה אותו ומשם הכול התדרדר.

תביא לי את הגלולות, אני אנסה לתת לה, הציע שרון.

שרון הביט על אחד השולחנות וראה ספר מוכר. הוא קרב אליו, היה זה ספר ילדים ששמו היה: 'האיש שטיפס על ההר'. הוא לקח את הספר והתיישב מול דנה.

דנה הקישה באצבעותיה על השולחן, ונעה קדימה ואחורה בעצבנות מופגנת.

אני רוצה לקרא לך סיפור שפעם קראתי אמר, והחל לקרא מבלי לבקש את רשותה.

דנה בתחילה סירבה להקשיב והתייחסה אליו בחשדנות, אך כעבור זמן מה, הפסיקה להקיש על השולחן והחלה להקשיב לו.

שרון סיים לקרא והביט בה לרגע קט, בוחן את תווי פניה. שערה השחור הפרוע, כיסה חלק מפניה, גולש עד כתפיה ברישול. עיניה השחורות בחנו את הזר במין מבט חולמני. גופה הרזה העיד על תזונה לקויה.

כשסיים לקרא הישיר מבטו אליה ואמר אני מקווה שהספר מצא חן בעינייך.

דנה שתקה והשפילה את מבטה לשולחן. שרון הניח את הגלולות לידה ואמר אני רוצה לעזור לך, את חייבת לתת לי.

דנה שלחה את ידה ולקחה את הגלולות מבלי לומר דבר.

שרון הניח את ידו על כתפה ואמר יהיה בסדר, אל תדאגי, אני כאן אם תצטרכי אותי, אחר קם והמשיך בעיסוקיו.

רונן קרב אל שרון, שעה שהשגיח על שאר המטופלים. אתה לומד מהר, העיר בחיוך.

באותו הלילה, השני לעבודתו, כשניסה להירדם שמע רעשים של חריקות מיטה, גניחות, ומלמולים מוזרים. הפעם שרון היה מצויד באטמי אזנים. הוא הוציא אותם מתיקו ושם באוזניו. הפעם אוכל לישון בשקט, אמר בליבו.

***

למחרת, בזמן ההרצאה שרון השתדל להיות ערני, ואימץ את עיניו להשאירן פקוחות. מידי פעם עיניו נעצמו, אך הוא לא ויתר, ופקח אותם שוב.

היום בערב יש מסיבת יום הולדת ללירון, אתה בא? לחש אלון על אוזנו במהלך ההרצאה.

שרון הפנה את מבטו אליו אני לא חושב שאבוא, ענה בלחש.

תבוא לשעה ותלך, לא נעים. היא ידידה טובה שלנו.

בסדר, נאנח שרון, החזיר את מבטו למרצה, וספר את הדקות עד שההרצאה תסתיים, ויוכל לעצום את עיניו, אפילו לרגע קט.

באותו הערב טיפסו שרון ואלון במעלה המדרגות לקומה השנייה במעונות הסטודנטים, משם נכנסו למסדרון צר שהוביל אותם לדירתה של לירון.

שרון פתח את הדלת והציץ פנימה, וראה לנגד עיניו חבורת סטודנטים משוחחים בהתלהבות, והרבה קישוטים על הקירות בשלל צבעים וצורות, ועוגה קטנה ועליה נרות דולקים מונחת על השולחן.

בואו, היכנסו, פנתה אליהם לירון לאחר שהבחינה בהם.

מזל טוב, אמרו בזה אחר זה, נכנסו פנימה והצטרפו למסיבה.

לירון הלכה לשולחן, ובלהט קריאות העידוד, כיבתה את הנרות בנשיפה אחת. והנוכחים, שרו שירי יום הולדת ושתו אלכוהול.

שמעתי שמצאת עבודה חדשה, במוסד לחולי נפש, נשמע לפתע קול נשי ולא מוכר, מאחוריו.

שרון הופתע עד כמה מהר השמועות תופסות להם כנפיים. הוא הסתובב ופגש סטודנטית יפת מראה.

מי את? שאל.

יונית, ענתה. אני חברה של לירון.

זה לא מוסד, זה הוסטל לאנשים עם בעיות נפשיות, ענה נבוך.

מה שתגיד, ענתה משועשעת. בכל אופן, זה אתגר לא פשוט.

כן. וגם הרבה כאב ראש, וחוסר שינה, אמר.

יונית חייכה, עיניה הירוקות בחנו אותו בקפידה.

מה את לומדת? שאל בסקרנות.

יחסים בין לאומיים.

אני לומד מדעי המחשב, ענה.

אחד הסטודנטים שינה את מוסיקת הרקע. עתה המוסיקה נהייתה קצבית ורועשת. חלק מהסטודנטים החלו לרקוד.

שרון שניסה לנהל שיחה, התקשה לשמוע את יונית ברעש, ומצא את עצמו לעיתים קרובות מרים את קולו וחוזר על דבריו מספר פעמים.

לבסוף התייאש ואמר בקול רם אני חייב ללכת. הוא לא המתין למענה ויצא מהחדר בחופזה, משאיר את ההמולה מאחוריו.

פרק 2

______________

בבוקר, כשהגיע לעבודה ראה את אחד המטופלים, דולב שמו, מקפל נייר לצורת כדור, וזורק על בנימין, מטופל אחר, שעה שצפה בטלוויזיה.

חמתו של בנימין בערה בקרבו, הוא התנפל על דולב והחל להכות אותו ללא רחם.

שרון ניסה להפריד בין הניצים וחטף אגרוף בפרצופו. הוא נפל ארצה, נחבל בראשו, ראשו כאב, אפו דימם מעוצמת המכה.

שני מטפלים שחשו למקום, ניסו להפריד ביניהם, אך המשימה הייתה קשה, שכן דולב ובנימין סירבו להירגע ונדרשת הייתה הפעלת כוח.

אבי המטפל, אחז בזרועו של שרון, הקים אותו מהרצפה, והוביל אותו מדדה למרפאה. שרון אחז באפו מעוצמת הכאב.

האחות בדקה אותו בדאגה, ואמרה למזלך, אין לך שברים באף. היא טיפלה באפו במסירות, והפסיקה את הדימום.

כאשר שב שרון לאולם, שני המתפרעים כבר פונו בכוח לחדרם.

שרון החליט שזה כנאה יהיה יומו האחרון בעבודה הארורה הזאת, הוא לא מתכוון להיות שק חבטות של אף אחד.

למחרת, בדרך לקמפוס, פגש את יונית.

מה קרה לך? שאלה כשראתה את הפלסטר על אפו.

הייתי קורבן לקטטה. חטפתי אגרוף באפי אתמול בהוסטל. גרוע מזה לא יכול להיות, אני שוקל להתפטר מהעבודה הארורה הזאת ענה, וסיפר לה את מה שארע אמש.

יונית הביטה בו בחמלה ואמרה אתה צריך לאפשר להם להוציא את האגרסיות אחד על השני. זה מה שירגיע אותם.

כלומר לתת להם להכות אחד את השני, את אומרת.

לא לזה התכוונתי. תוציא אותם לפעילות ספורטיבית. תן להם לבזבז אנרגיות. כך הם יהיו יותר רגועים.

שרון בשקל את דבריה בכובד ראש, ואמר רעיון מצוין. תודה. אחר הוסיף אני חייב לרוץ. ביי ואץ לדרכו.

למחרת בבוקר הגיע שרון להוסטל וכדור בידו. הוא נכנס לאולם בצעדים בטוחים, נעמד במרכז האולם והביט בנוכחים. רובם התעלמו מנוכחותו והתעסקו בזוטות.

שלום לכולם, אמר בקול רם. כמה מן המטופלים הסבו את מבטם לעברו, השאר המשיכו להתעלם.

היום אנחנו נשחק כדורסל, כל מי שמעוניין לשחק, שירים את ידו.

שרון הביט סביבו וראה מספר בודד של ידיים מורמות אל על.

אני צריך לפחות עשרה משתתפים, וזה אומר שגם בנימין ודולב שרבו לפני מספר ימים יהוו חלק מהקבוצה. שניהם הסתובבו לעברו בחוסר שביעות רצון, אך שתקו.

גם דנה יכולה להצטרף, אמר כדי להסב את תשומת ליבה.

כשהצליח לבסוף לארגן את הכמות הנדרשת, אמר באו איתי החוצה למגרש שמאחור. הם הלכו אחריו בשתיקה.

שרון עמד במרכז המגרש, הביט בנוכחים ואמר בקול אני אחלק אתכם לשתי קבוצות, וכל קבוצה תלך לקצה אחר של המגרש. אך יש שני חוקים למשחק: האחד, אין אלימות פיזית. והשני, מותר לקלל אם אתם מרגישים צורך, אך לא להעליב. מוכנים.

בנימין הביט על דולב במין מבט מסויג, אך לא אמר דבר. כל אחד מהם היה שייך לקבוצה אחרת.

דולב, אתה תטיל מטבע, אם יצא עץ, הקבוצה שלך מתחילה.

שרון זרק את המטבע באוויר ויצא הצד השני של המטבע, דיוקן. הקבוצה היריבה מתחילה, אמר ומסר להם את הכדור.

המשחק החל והתנהל בצורה יחסית שקטה. לא היו תקריות חריגות, למעט תקרית אחת שבנימין דחף את דולב בכעס וכמעט הפילו על הרצפה. גם הפעם שרון נאלץ להפריד בין הנצים, ונזהר שלא לחטוף בעצמו.

הקבוצה חזרה לאולם בתום המשחק. הם התיישבו במקומם ונראו עייפים ותשושים.

שרון תכנן לפרוש לחדרו לנוח מעט, תכניותיו השתנו כאשר פנתה אליו לפתע דנה ושאלה אתה יכול לקרא לי שוב את הסיפור על האיש שטיפס על ההר.

שרון הביט בה וחייך בוודאי אמר, ואחר ניגש לקחת את הספר מהספרייה.

שרון התיישב מולה ושאל בסקרנות את זוכרת על מה הסיפור?

לא ענתה, נבוכה.

שרון הופתע לרגע, אך הבין שיש לה כנראה בעיה לזכור פרטים, ולכן החליט לאתגר אותה.

יש לי רעיון. אני אקרא לך את אותו הסיפור מידי יום, עד שתזכרי אותו בעל-פה. ואם תצליחי לזכור, אז אני מבטיח לך, שאני אזמין לכאן את הסופר שכתב את הספר הזה, בכבודו ובעצמו. מה את אומרת?

דנה השפילה את מבטה וענתה בקול חלש בסדר.

שרון