עד כמה שקשה לדמיין תנועות רעיוניות שונות יותר אחת מהשניה מאשר החרדיוּת, הציונות הדתית המשיחית והשמאל, בכל זאת יש להן מכנה משותף אחד גדול- כל אחת מהן ציירה תמונת עתיד אוטופית המעניקה משמעות לחיים של המאמינים בהן. האוטופיות האלה סימנו יעד וחתרו אליו במשך עשרות שנים, ובהצלחה לא מבוטלת- חברת הלומדים, התנועה הקיבוצית וההתיישבות ביהודה ושומרון עיצבו- כל אחת בדרכה- את החברה הישראלית. אבל אם האזנתם לכל הפרקים עד היום, אתם גם יודעים איך זה נגמר. התנועות האידיאולוגיות האוטופיות -בקריסה, הסיפור הגדול -כבר לא עובד. נראה שההיסטוריה הפוליטית הישראלית כולה מתנקזת לרגע המיוחד הזה בהיסטוריה של הרעיונות: האם קריסת האוטופיות הישראליות מובילה לריפוי או לקיטוב? מה ישאר מהרעיונות האלה ביום שאחרי, ואיך כל זה קשור לכסא שעליו נשים כורעות  ללדת?