בין המוות והחיים: שיחות עם נשמה

By Dolores Cannon

WHAT OCCURS AT THE
POINT OF DEATH?

Does our personality survive after death?
________________
Where do we go afterward?
_______________
These are all eternal questions.

Dolores Cannon has accumulated information about the death experience and what lies beyond through 45 years of hypnotic research and past-life therapy. While reliving past-life experiences hundreds of subjects reported the same memories when experiencing their death, the spirit realm, and their rebirth.

Experience the sessions as they originally occurred. Recorded and dictated word for word, the subjects reveal enlightening wisdom that is hidden in the subconscious of all humankind.

This book explores:

•The Death Experience
•Different Levels of Existence in the Spirit Realm
•Guides and Guardian Angels
•Do Heaven and Hell Really Exist?
•Ghosts and Poltergeists
•Planning your Present Lifetime and Karmic Relationships before Birth
•Perceptions of God and the Devil
•The Significance of “Bad” Lifetimes
•The Various Councils and Their Influence on Humankind and the Universe
•Walk-ins
•The Birth Experience

• Language: עברית
• Publisher: Ozark Mountain Publishing, Inc.
• Release date: Apr 6, 2023
• ISBN: 9798215925416

Dolores Cannon

Dolores Cannon is recognized as a pioneer in the field of past-life regression. She is a hypnotherapist who specializes in the recovery and cataloging of “Lost Knowledge”. Her roots in hypnosis go back to the 1960s, and she has been specializing in past-life therapy since the 1970s. She has developed her own technique and has founded the Quantum Healing Hypnosis Academy. Traveling all over the world teaching this unique healing method she has trained over 4000 students since 2002. This is her main focus now. However, she has been active in UFO and Crop Circle investigations for over 27 years since Lou Farish got her involved in the subject. She has been involved with the Ozark Mountain UFO Conference since its inception 27 years ago by Lou Farish and Ed Mazur. After Lou died she inherited the conference and has been putting it on the past two years.Dolores has written 17 books about her research in hypnosis and UFO cases. These books are translated into over 20 languages. She founded her publishing company, Ozark Mountain Publishing, 22 years ago in 1992, and currently has over 50 authors that she publishes. In addition to the UFO conference she also puts on another conference, the Transformation Conference, which is a showcase for her authors.She has appeared on numerous TV shows and documentaries on all the major networks, and also throughout the world. She has spoken on over 1000 radio shows, including Art Bell’s Dreamland, George Noory’s Coast to Coast, and Shirley MacLaine, plus speaking at innumerable conferences worldwide. In addition she has had her own weekly radio show, the Metaphysical Hour, on BBS Radio for nine years. She has received numerous awards from organizations and hypnosis schools, including Outstanding Service and Lifetime Achievement awards. She was the first foreigner to receive the Orpheus Award in Bulgaria for the highest achievement in the field of psychic research.Dolores made her transition on October 18, 2014. She touched many and will be deeply missed.

Book preview

חוויית המוות

לא אחת קרה שהואשמתי בכך שאני משוחחת עם רוחות המתים, שכן ידוע שזהו איסור מובהק בקרב החוגים הדתיים. אני מניחה שזו אמת, למרות שמעולם לא התייחסתי באופן הספציפי הזה אל מה שאני עושה.

נכון יהיה לומר זאת עליי, למעט העובדה שהמתים שאיתם אני מדברת כבר לא מתים, אלא חיים שוב מחדש ומנהלים את חיי היומיום שלהם בהווה.

כיון שכפי הנראה, אני 'רגרסיוניסטית'.

שזהו מונח פופולרי למהפנטת המתמחה ברגרסיות לחיים קודמים וחקר ההיסטוריה.

רבים עדיין מתקשים לקבל את הרעיון שאני מסוגלת לצאת למסע אחורה בזמן ולדבר עם אנשים בזמן שהם חיים מחדש את חייהם בזמנים היסטוריים.

במהרה התרגלתי ומצאתי את התחום הזה מרתק. כתבתי ספרים המתארים את הרפתקאותיי בתחום המדהים הזה.

אצל רוב המהפנטים, עבודה עם חיים קודמים אסורה והיא מחוץ לתחום באופן חד משמעי. אני לא ממש מבינה את הסיבה, אלא אם כן הם מפחדים ממה שהם עלולים למצוא ומעדיפים לדבוק בעבודה עם מצבים שבתחום המוכר והידוע, סיטואציות בהן הם בטוחים בעצמם ויודעים שיוכלו להתמודד עם מה שיעלה. מטפל אחד כזה התוודה בפניי, כאילו עשה פריצת דרך אמיתית, ניסיתי כמה רגרסיות. פעם לקחתי מישהו בחזרה אחורה בזמן לתקופה בה היה תינוק.

הוא היה כל כך רציני, עד שכמעט שלא הצלחתי להדחיק צחקוק כשעניתי, אה? כאן אני מתחילה.

אפילו בקרב 'רגרסיוניסטים' אחרים שמטפלים באופן קבוע ומחזירים מטופלים לחיים קודמים ברגרסיה, מצאתי רבים שגם להם לא מעט פחדים לקחת מטופל למסע דרך חוויית המוות, או לצאת לתקופות שבין החיים שבהן האדם כביכול מת. הם חוששים שמשהו פיזי עלול לקרות לגוף החי של הנבדק בזמן הטראנס. שאיכשהו המטופלים עלולים להיפגע מהשחזור של הזיכרונות הללו, במיוחד אם הם טראומטיים. אחרי שעברתי את החוויה הזו עם מאות מטופלים, אני יודעת שלא עולות בעיות פיזיות גם אם האדם שברגרסיה מת בצורה איומה. כמובן, שאני תמיד נוקטת אמצעי זהירות מיוחדים כדי להבטיח שלא יהיו השפעות פיזיות. רווחתם האישית של מטופליי עומדת תמיד ובאופן מיידי בראש מעייני ולנגד עיני. הטכניקה שלי, לתחושתי שומרת על המטופל לחלוטין. אחרת לא הייתי פונה לחקור את הנושא בשום צורה.

בעיניי, מצב המוות לכאורה, הוא מישור החיים שבין לבין, והוא תחום הקיום המרגש ביותר שנתקלתי בו, כי אני מאמינה שיימצא שם הרבה מידע נגיש, מידע שיכול להועיל מאוד למין האנושי. אני מאמינה שאנשים יבינו בבוא הזמן שהמוות - אין מה לחשוש ממנו. וכאשר הם יגיעו להתעמת עם הרגע הזה בחייהם, יוכלו לראות שזו לא תהיה להם חוויה חדשה אלא שהיא מוכרת להם היטב. שהם, בעצמם, כבר עברו מוות פעמים רבות. הם יגלו שלא מגיעים אל תוך ה'לא נודע' הגדול והמפחיד, אלא למקום מוכר שכבר ביקרנו בו הרבה, הרבה פעמים. מקום שרבים מכנים בית. אני מקווה שנוכל ללמוד לראות לידה ומוות כמחזורים אבולוציוניים שכל אדם עובר פעמים רבות ולכן הם חלק טבעי מהצמיחה של נשמתם. לאחר המוות יש חיים וקיום במישורים האחרים שהם אמיתיים בדיוק כמו העולם הפיזי שאנו רואים סביבנו. ולעתים אפילו אמיתיים יותר מהחיים.

באחת הפעמים כשהייתה לי שיחה עם אישה שראתה את עצמה כמוארת, ניסיתי להסביר כמה מהדברים שגיליתי. סיפרתי לה במילים פשוטות שערכתי מחקר על 'איך זה למות' ולאן אתה הולך אחר כך. היא שאלה בהתרגשות, לאן הולכים? ... גן עדן, גיהינום או לטיהור הנשמות? התאכזבתי. אם אלה היו הבחירות היחידות שהעלתה על דעתה, הרי ברור לי שהאישה לא מוארת כמו שתפסה את עצמה. ברוגז עניתי, לא זה ולא זה! היא הייתה המומה. את מתכוונת שאת נשארת קבורה בעפר?

כך יצא שהבנתי שכדי לכתוב את הספר הזה, עלי לשחזר את צעדיי למקום שבו עמדתי כשנפתחה הדלת לי לראשונה ולנסות להזכר באמונות והמחשבות שלי כפי שהיו לפני שהאור- הידע, נכנס לחיי. אין זו משימה קלה, אבל היא הכרחית, אם אני רוצה להבין ולהתחבר לאלה שעדיין מחפשים את הדלת ואת האור. אני חייבת לדבר במונחים שאנשים יכולים להבין ולנסות להוביל אותם בעדינות אל הדרך לתובנה ולמודעות. או- אז הם יוכלו לחיות חיים מלאים מבלי לפחד ממה שמביא אתו המחר.

לאנשים רבים המילה מוות נתפסת כל כך אסורה, כל כך סופית, כל כך חסרת תקווה, חלל שחור של מסתורין ובלבול משום שהוא מייצג ניתוק מהעולם הפיזי, שהוא המקום היחיד שהם יודעים באופן מוחלט שקיים בוודאות. כמו הרבה דברים בחיינו, המוות אינו ידוע, אפוף מסתורין, פולקלור ואמונות תפלות, ולכן בעיני רבים יש לחשוש ממנו.

עם זאת, אנחנו יודעים שכולם חייבים לעבור דרכו ולחוות אותו בסופו של דבר. לא משנה כמה נרצה לדחוק אותו לחלק האחורי של התודעה שלנו ולא לחשוב עליו, אנחנו יודעים שהגוף הוא רק בן תמותה ויום אחד יפוג תוקפו. מה יקרה אז? האם האישיות – הפרסונה שלנו שאנו מחשיבים כ-עצמנו תאבד גם היא עם הקליפה הפיזית? האם החיים האלה הם כל מה שיש? או שמא יש עוד משהו, משהו נדיר ויפה מעבר למה שאנו מכירים כחיים? ואולי הכנסיות צודקות כשהן מטיפות ומבטיחות גן עדן לטוב ולאדוק וגיהינום לרשעים ולארורים. בסקרנות העמוקה שלי שאינה יודעת שובע אני תמיד מחפשת תשובות ואני מאמינה שיש הרבה אחרים שגם הם חולקים את הכמיהה הזו לדעת. החיים יכלו להיות הרבה יותר קלים אם היינו יכולים לחיות את הזמן הזה שלנו באושר ואהבה, מבלי לפחד ממה שקורה בסוף.

כשהתחלתי את המחקר שלי בתחום הרגרסיה לא היה לי מושג שאמצא את התשובות לאף אחת מהשאלות הללו. בהיותי חובבת היסטוריה נהניתי בעיקר לחזור אחורה בזמן ולדבר עם אנשים שחיו בתקופות שונות. נהניתי לחיות מחדש את ההיסטוריה בזמן שהיא קורית, וכפי שהיא נראתה דרך עיניהם כשהם נזכרו בחייהם האחרים. רציתי לכתוב ספרים עם הגרסאות שהם הביאו לתקופות ההיסטוריות הללו, כי כל אחד מהם אימת ללא ידיעתו את סיפוריהם של האחרים בעודו בטראנס עמוק. ומצאתי שישנם דפוסים החוזרים על עצמם, כאלה שלא ציפיתי למצוא.

אבל אז קרה משהו לא צפוי ונגלה לי עולם חדש לגמרי למחקר. גיליתי את התקופה שבין החיים- בין מהלך חיים אחד למהלך חיים אחר, את מה שמכונה מצב ה'מוות', המקום שאליו אנשים הלכו אחרי שהם עזבו את החיים הפיזיים כאן על כדור הארץ.

אני עדיין זוכרת את הפעם הראשונה שנקריתי דרך הדלת ושוחחתי עם המתים. האירוע קרה כשהמטופל מת תוך כדי הטראנס - במהלך מסע רגרסיה לחיים הקודמים, הוא קרה כל כך מהר, באופן ספונטני- מידי ותפס אותי בהפתעה גמורה.

לא לגמרי הבנתי מה שארע, לא הייתי מודעת להתרחשות, אני לא יודעת מה ציפיתי שיקרה אם מישהו יעבור חווית 'מוות'. אבל כמו שאמרתי זה קרה כל כך מהר, לא הייתה לי שהות לעצור. הבחור הביט מטה על גופו ואמר שהוא נראה בדיוק כמו כל גווייה טיפוסית. נדהמתי מכך שהאישיות שלו נשארה שלמה ולא השתנתה. זה חשוב. זהו פחד שיש לאנשים מסוימים: שאיכשהו חוויית המוות תהפוך אותם או את יקיריהם למשהו אחר, מוזר או בלתי ניתן לזיהוי. שוב, זהו הפחד מהלא נודע. אחרת למה אנחנו כל כך פוחדים מרוחות רפאים או רוחות המתים? אנחנו חושבים שאיכשהו תהליך המעבר ישנה את אותו אדם שמת מהאהוב שהכרנו למשהו רע ומפחיד. אבל גיליתי שהאישיות נשארת. למרות שבמקרים מסוימים היא חווה בלבול רגעי, היא עדיין בעצם אותה פרסונה – אותה אישיות.

כשהתגברתי על ההלם והפליאה שלי מהיכולת לדבר עם מישהו אחרי שהוא מת, הסקרנות שלי השתלטה עליי והתמלאתי בשאלות שתמיד תהיתי לגביהן. מאותו זמן ואילך, בכל פעם שמצאתי מטופל שיכול להיכנס למצבים העמוקים יותר של ההיפנוזה הנדרשים לסוג זה של מחקר, עשיתי תרגול ושאלתי כמה מאותן שאלות. נראה כי לאמונות דתיות אין השפעה על מה שהמטופלים דיווחו. התשובות שלהם היו בעצם זהות בכל פעם. למרות שהתשובות מנוסחות אחרת, כולם אמרו את אותם הדברים. שזוהי תופעה בפני עצמה.

מאז שהתחלתי את עבודתי ב-1979, מאות רבות של אנשים עברו את חוויית המוות ברגרסיה. הם מתו בכל דרך אפשרית: תאונות, ירי, דקירה, אש ושריפה, תלייה, עריפה, טביעה, ואפילו במקרה אחד היה מוות בפיצוץ אטומי, שעליו דיווחתי בספרי נשמה זוכרת את הירושימה. הם גם מתו באופן טבעי מהתקפי לב, מחלות, זקנה ומיתה שלווה בשנתם. למרות שהיה גיוון רב, התחלתי לזהות גם דפוסים מוגדרים שחזרו על עצמם. אופן המוות עשוי להיות שונה, אך מה שקורה לאחר מכן הוא תמיד דומה. כך הגעתי למסקנה שאין באמת סיבה לחשוש מהמוות. אנחנו יודעים באופן לא מודע מה קורה ומה מסתתר שם. ואת זאת אנחנו אמורים לדעת, שהרי קיבלנו כל כך הרבה תרגול והכשרה בזה.

כולנו עברנו מוות אינספור פעמים בעבר. לכן במחקר שלי על המוות, מצאתי את חגיגת החיים. זהו נושא שהוא רחוק מלהיות עצוב ומדכא, אלא עולם אחר- מרתק ביותר. עם המוות מגיעה גם החוכמה. משהו קורה עם השלת הגוף הפיזי, באותו רגע קסום שבו נפתח מימד חדש לגמרי של ידע. הפרסונה- האישיות, ככל הנראה, בהיותה בתוך קיום בגוף הפיזי היא מוגבלת ולא מכווננת. אך כשהנשמה או הרוח ממשיכה הלאה היא אינה מופרעת או מוסחת בדרך וכך היא יכולה לתפוס הרבה הרבה יותר ממה שאנחנו יכולים לדמיין. לכן, כשדיברתי עם האנשים שחוו חוויות שלאחר המוות, מצאתי תשובות לשאלות תמוהות ומבלבלות רבות - שאלות שרדפו את המין האנושי מאז ראשיתו של הזמן.

מה שהנשמה דיווחה היה בדרך כלל תלוי בצמיחה הרוחנית האישית, הדרך שעשתה. לחלקן היה ידע רב יותר מאחרות והן יכלו לבטא זאת בצורה ברורה יותר ובמונחים שהיו קלים יותר לנו בני התמותה לתפוס.

אני אנסה לתאר את מה שחוו בכך שאתן לתיעוד לדבר בעד עצמו. ספר זה הוא לקט של מטופלים רבים המדווחים על החוויה שחוו.

התיאורים הנפוצים ביותר ששמעתי לגבי הרגע שבו מתרחש המוות היו שישנה תחושה של קור ואז לפתע הרוח עומדת לצד המיטה (או בכל מקום אחר) ומתבוננת על הגוף מבחוץ. הם בדרך כלל מרגישים ממש נפלא ולא מבינים מדוע האנשים האחרים בחדר נסערים כל כך. התחושה הכללית היא של התרגשות ולא של אימה.

להלן תיאור על רגע השחרור מהגוף שמסרה אישה שחוותה רגרסיה לגלגול חיים של אישה זקנה בסביבות גיל ה - 80 לחייה אשר מתה מזקנה. זוהי דוגמה אופיינית שחוזרת על עצמה בדרך כלל.

ד: [דולורס] חיית הרבה זמן, הלא כן?

מ: [מטופלת] אממ, כן. אני זזה לאט, זה לוקח כל כך הרבה זמן. (גונחת) כבר אין הרבה שמחה. אני כל כך עייפה.

מכיוון שברור היה לי שהיא חוותה אי נוחות, קידמתי אותה בזמן עד לאחר שתהליך המוות נגמר. כשסיימתי לספור לאחור כל גופה נע על המיטה והיא חייכה פתאום. קולה היה מלא חיים, שום דבר שדמה אפילו לא במעט לקולותיה העייפים מהרגע קודם לכן. אני מרגישה חופשיה! אני קלילה! היא נשמעה כל כך מרוצה.

ד: את יכולה לראות את הגוף?

מ: (נגעלת) אוה! הדבר הזקן הזה? זה ששם למטה! אוהה! לא היה לי מושג שאני נראית כל כך רע! הייתי כל כך מקומטת ומצומקת. אני מרגישה טוב מכדי להיות כל כך מצומקת. הכל שחוק ובלוי. (היא השמיעה קולות של עונג.) הו, הו, אני כל כך שמחה שאני כאן!

בקושי יכולתי שלא לצחוק, ההבעה שלה ונימת הקול שלה היו די מנוגדות האחת לשנייה.

ד: אין פלא שהגוף היה מצומק; הגוף הזה חי שנים רבות. זו כנראה הסיבה שהוא מת. אמרת שאת 'כאן', איפה את?

מ: אני באור, ו אוווו, זה מרגיש טוב! אני מרגישה אינטליגנטית... אני מרגישה שלווה ... אני מרגישה רגועה אני לא צריכה דבר.

ד: מה את מתכוונת לעשות עכשיו?

מ: הם אומרים לי שאני חייבת ללכת לנוח. אוהה, אני שונאת לנוח כשיש לי כל כך הרבה מה לעשות.

ד: האם את חייבת לנוח אם אינך רוצה?

מ: לא, אבל אינני מרגישה שאני רוצה להיות במצב דחוס שוב. אני רוצה לצמוח, להתפתח וללמוד.

מרגע זה ואילך לא הצלחתי לקבל ממנה תשובות נוספות חוץ מהעובדה שהיא מרחפת וצפה. יכולתי להבחין לפי ההבעה והנשימה שלה שהיא שוהה באזור המנוחה. כאשר מטופל פונה לשם זהו מצב בו הוא כאילו נסחף לתוך שינה עמוקה ולא רוצה שיפריעו אותו. אין טעם לנסות לשאול שאלות כי התשובות לרוב יהיו לא ברורות. מקום מיוחד זה יוסבר בפירוט רב יותר בהמשך הספר.

במקרה אחר אישה חיה מחדש את לידת הבית של תינוקה. הנשימה ותנועות הגוף שלה הצביעו על כך שהיא חווה את הסימפטומים הפיזיים של הלידה. זה קורה לעתים קרובות כאשר הגוף זוכר כמו גם התודעה. כדי לא לגרום למטופלת אי נוחות קידמתי אותה בזמן לרגע שבו הלידה הייתה צריכה להסתיים.

ד: האם נולד לך התינוק?

מ: לא, היה לי מאוד קשה. הוא פשוט לא רצה להגיע. הייתי מותשת, אז פשוט עזבתי את הגוף שלי.

ד: את יודעת מה היה מין התינוק?

מ: לא. זה לא משנה.

ד: האם את יכולה לראות את הגוף שלך?

מ: כן. כולם כועסים.

ד: מה את מתכוונת לעשות עכשיו?

מ: אני חושבת שאלך לנוח. אני חייבת לחזור בסופו של דבר, אבל אני מתכוונת להישאר כאן קצת. אני באור. זה מרגיע מאוד.

ד: את יכולה להגיד לי איפה האור הזה?

מ: היכן שנמצא כל הידע וכל מה שידוע. הכל טהור ופשוט. כאן יש יותר אמת טהורה. אין לך כאן את הדברים הארציים שיבלבלו אותך. על כדור הארץ גם כן תוכלי למצוא את האמת אבל את פשוט לא רואה אותה.

ד: אבל אמרת שאת צריכה לחזור מתישהו. איך את יודעת את זה?

מ: הייתי חלשה. הייתי צריכה לשאת את הכאב להיות מסוגלת לכך. אני חייבת ללמוד לעמוד בזה טוב יותר. יכולתי להישאר אם לא הייתי כל כך חלשה. אני שמחה שאני לא זוכרת את הכאב. אני יודעת שאני צריכה לחזור כדי להשלים – להיות במקום שלם. כאב הוא הדבר האחד שאני חייבת להתגבר עליו. אני חייבת להתגבר על כל הכאבים הארציים, הגופניים.

ד: אבל לחוות כאב זה מאוד אנושי ותמיד קשה לעשות זאת כשאת בגוף. מהצד שאת נמצאת בו עכשיו, קל יותר להסתכל על זה בצורה אחרת. את חושבת שזה שיעור שאת רוצה ללמוד?

מ: אני אעשה זאת, כן. זה לוקח לי זמן לפעמים, אבל אני יכולה לעשות הכל. אני חושבת שהייתי צריכה להיות חזקה יותר. הייתי מצליחה יותר, אבל אני חושבת שהיה לי הרבה פחד מהמחלה שהייתה לי כשהייתי ילדה. פחדתי שזה יהיה כל כך גרוע. ו... ויתרתי.

כאב... כאשר אתם באים ללמוד על התודעה הגבוהה יותר של ה'מיינד' – המודעות, ומניעים את עצמכם אל עבר האור הטהור ואל המחשבה הטהורה; הכאב מפסיק להתקיים. כאב הוא רק שיעור.

כאשר ברמה האנושית אנו נמצאים בתוך תהליך הלמידה על מהות הכאב, אנו אפופים חרדה ובלבול מולו, ברגע הראשון של הכאב אנחנו מוצפים בדאגה. אנו למדים על מהות הכאב. אם נפנה אל הכאב סבלנות וריכוז, אם נשקיע תשומת לב עמוקה אנו יכולים להתעלות מעליו.

ד: האם לכאב יש מטרה?

מ: כאב הוא שיעור- כלי הוראה. לעתים הוא משמש כדי ללמד אנשים ענווה וצניעות. לעתים באמצעות הסבל הרוח המתנשאת של האדם נופלת וכך היא לומדת אדיבות והתחשבות בזולת.

יש להביא את האנשים להבנה שהם יכולים להתעלות מעל הכאב, ואז הם יכולים להתמודד עמו. לפעמים אפילו רק הבנת הסיבה לשמה הכאב נמצא שם מפחיתה את הכאב.

ד: אבל כמו שאמרת, אנשים הופכים להיות מפוחדים ומבולבלים והם חושבים שאינם יכולים להתמודד

מ: הם מרוכזים מדי בעצמם. עליהם להתעלות מעל האינטרסים שלהם ומה שהם מרגישים באותו הרגע לרמה רוחנית יותר ואז הם יכולים לעבוד ולהתמודד עם הכאב.

יחד עם זאת, ישנם אלה שיביאו אל עצמם כאב כי הוא צורך. הוא משמש להם מקלט. יש להם כאב כי הוא מכסה על סיבה או תירוץ, זוהי דרך המוצא היחידה שהם מכירים להשיג או לבטא דבר מה והכאב הופך להיות מטרה.

מהו כאב? הוא לא יגע בך אם לא תניח לו להגיע אליך. אם תניח לעצמך להיות פגיע אם תניח שאתה עומד להיפגע, אתה נותן כוח לכאב. אל תיתן לו כוח.

מיותר להרגיש כאב. וזה הכל תלוי באדם. הושט יד אל תוך רוחך, אל תוך התודעה הגבוהה שלך, שם אין לו לכאב אחיזה בך.

ד: אנשים יכולים להפריד את עצמם מכאב?

מ: כמובן, אם ירצו בכך. אך הם לא תמיד רוצים. הם מבקשים את האהדה והענישה העצמית וכל מה שסביב הדברים הללו. אנשים הם מצחיקים. כולם יודעים איך – כיצד לעשות את הדברים אם רק ישקיעו את זמנם בכך. הם חייבים למצוא את הדרך בעצמם כי הם לא יאמינו אם נספר להם שיש דרך והיא קלה יותר. הם יצטרכו לפתור ולהתמצא בכוחות עצמם. זהו חלק מהשיעור שמביא אותך לשם.

ד: אנשים כל כך מפחדים למות; את יכולה לספר לי איך ומה קורה כשזה בא?

מ: ובכן, כשאני בגוף הוא מרגיש לי כבד. הוא מושך אותי. פשוט לא נוח. אבל כשאת מתה זה כאילו הורמה מעליך משקולת. זו תחושת רגיעה. אנשים נושאים את כל הבעיות שלהם לכל מקום. וזה כאילו שהם נושאים משקל כבד וגדול, כי הם מלאים ועמוסים בכל הדברים. כשאת מתה זה מרגיש כמו לזרוק את המשקולות והבעיות החוצה מהחלון וזו הרגשה מאוד טובה. מהפך, תנועה לעבר שינוי – משהו חדש.

ד: אני מניחה שאנשים בעיקר מפחדים כי הם לא יודעים למה לצפות,

מ: הפחד הוא מהלא נודע. הם חייבים פשוט להיות בעלי אמונה ולתת אמון.

ד: מה קורה כשמישהו מת?

מ: את פשוט קמה ועוזבת. יוצאת. את עולה לכאן. לאור.

ד: מה את עושה כשאת שם?

מ: משלימה את כל הדברים.

ד: לאן את הולכת אם את צריכה לנוע הרחק מהאור?

מ: בחזרה לכדור הארץ.

ד: האם זהו מצב יוצא דופן בו אני יכולה לדבר איתך בארוע וזמן כזה?

מ: אבל לזמן אין משמעות. במצב הזה אין זמן, הזמן הוא כולו אחד.

ד: אז לא מפריע לך שאני מדברת איתך מתקופה וזמן אחרים, או ממרחב אחר?

מ: למה זה צריך להפריע?

ד: טוב, חשבתי שאולי ולא רציתי להפריע לך.

מ: אני מתרשמת שזה מפריע לך יותר מאשר לי.

דוגמה נוספת שיש לי מתייחסת לילדה קטנה שמתה בגיל תשע, בסוף המאה ה-19:

השיחה התנהלה מהרגע שבו היא יצאה לטיול על עגלות חציר לפיקניק עם בית הספר. ליד המקום שבו התקיים הפיקניק היה נחל והתלמידים האחרים שחו בו. היא לא יכלה לשחות טוב מספיק ופחדה מהמים, אבל היא גם לא רצתה שהילדים האחרים ידעו זאת מחשש שהם ילעגו לה.

מכיוון שלחלק מהאחרים היו חכות דיג, היא החליטה שהיא תעמיד פנים שהיא דגה דגים כדי שאף אחד לא יידע שהיא לא יודעת לשחות. הילדונת ממש הייתה מודאגת ולא נהנתה כלל מטיול החציר. ביקשתי ממנה להתקדם ולהתבונן ביום חשוב כשהיא בוגרת יותר. כשסיימתי לספור, היא הכריזה בשמחה, אני כבר לא שם. אני באור.

הופתעתי ושאלתי מה קרה.

מ: (לצערי) לא יכולתי לשחות. החושך פשוט סגר עלי. הרגשתי את החזה שלי בוער. ואז פשוט יצאתי אל האור, ומעבר לזה דבר לא משנה יותר.

ד: את חושבת שהנחל היה עמוק יותר ממה שציפית?

מ: אני לא חושבת שהנחל היה כל כך עמוק. אני ממש פחדתי. אני חושבת שהברכיים שלי פשוט התקפלו ולא יכולתי לקום. פשוט פחדתי.

ד: את יודעת איפה את נמצאת?

מ: (הקול שלה עדיין היה ילדותי.) אני בנצח.

ד: מישהו איתך?

מ: הם עובדים. כולם עסוקים... מהרהרים במה שעליהם לעשות. אני מנסה להבין את העניין של הכל.

ד: את חושבת שאי פעם היית במקום הזה בעבר?

מ: כן, מאוד שליו כאן. אבל אני מתכוונת לחזור. אני חייבת להתגבר על הפחד. פחד זה משהו שאת מביאה על עצמך והוא משתק. אני לא באמת חושבת שהמים היו עמוקים. אני חושבת שהכפלתי והעצמתי את הפחד שלי. בדרך כלל, הדבר הגרוע ביותר שיכול לקרות אינו גרוע באותה המידה שאנחנו חוששים מפניו. (הקול היה עכשיו בוגר יותר.) זוהי מפלצת במוחו של האדם והפחד משפיע רק על אלה שעל פני כדור הארץ. זהו המוח הארצי. הנשמה שלנו לא מושפעת מהדברים.

ד: האם כאשר אנשים מפחדים מדברים מסוימים הם מושכים אותם אליהם, מה דעתך?

מ: אה, כן! את מביאה את הדברים האלה על עצמך. מחשבה היא אנרגיה; היא יצירתית וגורמת לדברים לקרות. קל לראות איך הפחדים של אדם אחר יכולים להיראות לנו מטופשים ולא חשובים ואז לחשוב, למה שהוא יפחד מזה? ובכל זאת, כשזה הפחד שלך, זה כל כך עמוק וכל כך אישי וכל כך נוגע ללב עד שזה פשוט טורף אותך ומשתלט עליך

אז אם אני יכולה להסתכל על הפחדים של האנשים האחרים ולנסות לעזור להם להבין את שלהם,

אני חושבת שאיפשהו לאורך הדרך והזמן זה שיעור שיעזור לי להבין את אותם הפחדים שהיו גם לי.

ד: זה הגיוני מאוד, את יודעת שאחד הפחדים הגדולים ביותר שיש לאנשים הוא שהם מפחדים כל כך למות.

מ: זה לא כל כך נורא. זה הדבר הכי קל שעשיתי אי פעם. זה, כמו לשים סוף לכל הבלבול, עד שאת מתחילה הכל מחדש, ואז יש יותר בלבול.

ד: אז למה אנשים כל הזמן חוזרים?

מ: את חייבת להשלים את המחזור את הסיבוב. צריך ללמוד הכל ולהתגבר על כל הדברים שבעולם כדי להתכנס בסופו של דבר לכדי שלמות וחיי נצח.

ד: אבל זה עניין גדול, לנסות ללמוד הכל.

מ: כן. לפעמים זה יכול להיות מאוד מעייף.

ד: נראה שזה לוקח הרבה זמן.

מ: טוב, מהמקום שבו אני נמצאת כרגע הכל נראה כל כך פשוט. אני בשליטה. למשל, אני יכולה להבין את הפחד, ואת הדרך שבה אני מרגישה עכשיו; אני מרגישה שהפחד לא יכול לגעת בי. ובכל זאת, יש משהו באדם- באנושי. כשאת שם, זה מקיף ובולע אותך, משתלט עליך. זאת אומרת, זה הופך להיות חלק ממך וזה נוגע בך ואז לא קל כל כך לנקוט בעמדה אובייקטיבית.

ד: לא, כנראה שזה בגלל שאת מעורבת רגשית. תמיד קל למישהו אחר להסתכל מהצד ולומר, כמה פשוט.

מ: הדבר דומה להתבוננות בפחדים של האחר. אני חייבת ללמוד לסבול ולהישאר בחיים. ולא לעזוב עד שאוכל לקחת כמה שיותר מהחיים האלה. אני חושבת שאם היו לי חיים שהייתי יכולה להישאר בהם כדי לעבור חוויות רבות, היה לי הרבה יותר קל מאשר לעבור כל כך הרבה גלגולי חיים קצרים. אני מבזבזת הרבה זמן. לכן אני אבחר בקפידה כדי לקבל גלגול חיים אחד שבו אני יכולה לחוות הרבה דברים ובכך לחסוך במסעות שלי חזרה. אבל אני גם חושבת שזה יהיה קשה יותר. ישנם דברים מסוימים שאת צריכה לעבור ולעבד תוך כדי אינטראקציה בין אנשים - במערכת יחסים. מה שאת עושה עם האחרים חוזר אליך. מתגלגל אליך חזרה.

בתרבות שלנו ישנו ביטוי ישן האומר, שכשאתה גוסס, החיים שלך מהבהבים,- חולפים בהבזק לנגד עיניך. בחלק מהמקרים שחקרתי זה אכן קרה. לעתים קרובות יותר זה קורה לאחר המוות, כאשר המנוח מסתכל אחורה על חייו ומנתח אותם כדי לראות מה נלמד מהם. לעתים קרובות זהו מצב שיצרו עבורך המאסטרים מהצד השני, המורים הגדולים המסוגלים להסתכל על החיים שלך בצורה אובייקטיבית יותר, ללא מעורבות רגשית.

אחת המטופלות שלי הצליחה לבצע סקירה של חייה הקודמים בצורה לא קונבנציונלית. למרות שקשה לומר מה קונבנציונלי ומהו דפוס קבוע כאשר את עובדת עם תחום כזה של מחקר בנושא הרגרסיה ההיפנוטית. האישה, בפשטות עברה מסע מחדש של חייה הקודמים, באמצעות רגרסיה והגיעה עד כדי זמנה למות בחיים ההם. היא מתה בשלווה כאישה זקנה, וצפתה בגופתה נלקחת לראש גבעה ליד ביתה כדי להיקבר בבית קברות משפחתי. ואז במקום להמשיך לצד השני, היא החליטה לחזור לביתה כדי לנסות להשלים איזה עניין לא סגור. שם היא נבהלה כשמצאה את עצמה מופיעה בדמות של רוח רפאים, שיש לה את היכולת לעבור דרך קירות. היא ראתה את עצמה כאד או ערפל דק בדמות אדם, ונדהמה לגלות שניתן לראות דרכה רהיטים וחפצים, כאילו הייתה שקופה. היה זה מעניין מאוד להימצא במצב המוזר הזה, והיא שוטטה בבית וחקרה את יכולותיה במצב הזה, ומה היא מסוגלת לעשות. בשלב מסוים היא שמעה את החדרניות מדברות ואומרות ש'האישה הזקנה רודפת את הבית' כיון שהן יכלו לשמוע אותה מתהלכת או יותר נכון, נוכחת ומרחפת סביב.

לאחר זמן מה השתעממה מלהיות רוח רפאים, כי ידעה שאף אחד לא יכול לראות או לשמוע אותה, והיא לא הייתה מסוגלת לתקשר. עד מהרה היא גילתה שהיא לא תוכל להשיג את מה שחזרה לעשות בביתה, בגלל מצבה השקוף כרוח והדחיסות שלה שהייתה מאוד נמוכה. וברגע שהגיעה לתובנה הזאת כבר הייתה מחוץ לבית, ועמדה על גבעה המשקיפה על עמק. בעלה המנוח בא לפגוש אותה ועמד לידה. בממד הזה הם חזרו להיות צעירים, ונראו בדיוק כפי שנראו ביום נישואיהם. כשהם עמדו יד ביד והשקיפו על העמק, הוא הפך לעמק של נשמות חיות, אבל נראה פחות או יותר כמו עמק. מאוחר יותר היא תיארה את העמק כמו שמיכה בצבעים עזים שהושלכו ממעל על העמק, הכל נראה כקולאז' – פסיפס צבעוני של סצנות ומקומות מהחיים שזה עתה עזבה. כך, במקום שיעברו לנגד עיניה החיים שלה בצורה ליניארית, סצנה אחת אחרי השנייה, כל החיים שלהם שניהם, הונחו פרושים לפניהם.

והיא אמרה: "אנחנו יכולים לראות את בית הקברות, אנחנו יכולים לראות את העיר, אנחנו יכולים לראות את