קצרים מכדי לשעמם

By Yoram Har-Lev

"תמיד תהיתי למה כאשר אנשים המתפעלים מהטבע אומרים 'כמה שזה דומה לתמונה!', אך כאשר הם מתפעלים מתמונה הם אומרים 'זה נראה כמו אמיתי'. בדרך כלל אנשים שאומרים זאת, לא טורחים להעיף מבט שני על המקור עצמו, זה שעוצב על ידי האמן הגדול מכולם – הטבע!
מראות נוף טבעי יפים בעיני, אך אני מעדיף להביט בנוף האנושי ומתפעל כל פעם מחדש בפלא הזה שהטבע יצר.
כל יום אני נוסע ברכבת מהאוניברסיטה מחוץ לעיר עד ביתי, קרוב לתחנה האחרונה. הנסיעה ברכבת ארוכה ואני נוהג לשעשע עצמי בהתבוננות בנוסעים. אפשר ללמוד רבות מהדרך בה הם נראים ומתנהגים. "
כך מתחיל אחד הסיפורים הקצרים שבקובץ שכולם מאירים בצורה משעשעת את ההתנהגות האנושית.

• Language: עברית
• Publisher: Yoram Har-Lev
• Release date: Feb 21, 2017
• ISBN: 9781370230518

Yoram Har-Lev

I am an Electronics & Control Engineer, specializing in computer communication and complex large-scale project management. My professional life primarily involved developmental and innovative frameworks, and integrating diverse disciplines. I produced several conceptual breakthroughs and innovations, demonstrating an original way of thinking. Contrary to the common belief, the most important characteristics a development Engineer should have, is imagination. In this book of short stories I exhibit this characteristic.

Book preview

קצרים מכדי לשעמם

יורם הר-לב

Copyright 2017 Yoram Har-Lev               

Published by Yoram Har-Lev at Smashwords

ISBN 9781370755288

Smashwords Edition License Notes

This ebook is licensed for your personal enjoyment only.                                 This ebook may not be re-sold or given away to other people.                                 If you would like to share this book with another person, please purchase an additional copy for each recipient.                                 If you’re reading this book and did not purchase it, or it was not purchased for your enjoyment only, then please return to Smashwords.com or your favorite retailer and purchase your own copy.                                 Thank you for respecting the hard work of this author.

תוכן

צביקה

תרגום

ניסים

הבריכה

כורסא

הנערה בכחול

מהות הזמן

הפלצן המזויף

אי ודאות

צביקה

האישון שבראש

לפעמים אני רואה עצמי כשלושה אנשים נפרדים.

אני האיש הפרטי בעל שאיפות וחלומות, אותו אדם שמחזיר לי מבט בראי.

אני גם חלק מעם ישראל. חשוב לי מה קורה לאחרים ואני מרגיש זהות עם המשפחה, החברה סביבי כאן בישראל והיהודים בכל העולם.

ויש בי גם אישון קטן. כזה שעומד בחוץ, באחורי מוחי, מתבונן בשני האחרים ומנתח את מעשיהם.

לאני הראשון אני קורא פשוט צביקה, כמו שכל חברי קוראים לי.

שמו של האני השני שלי הוא כמו שם משפחתי – כהן. שם המסמל גם את הזהות המשפחתית, הישראלית והיהודית שלי.

האישון הוא פשוט 'אישון'.

לא תמיד כל הישויות שלי מסכימות אחת עם השנייה, אומנם כאשר אחמיניזאד איים להשמיד אותנו, כולנו, צביקה, כהן והאישון, התרגזנו.

אבל כאשר המרצה ההוא מאוניברסיטת באר- שבע קרא לחרם על ישראל, צביקה וגם כהן התרגזו נורא. האישון ניסה להבין מה מניע את אותו מרצה, גם אם הוא לא אהב את התנהגותו.

כאשר נראה שלא אקבל את המימון למחקר, רק צביקה דאג מאד, כהן היה די אדיש והאישון לגלג על צביקה הדאגן.

האישון הוא החכם ביותר מבנינו, כי האחרים מעורבים רגשית.

האישון חושב שיש סיבה טובה לכך שצביקה וכהן, חיים באותו גוף. הכול עניין של הגנים שהתפתחו במשך מיליוני שנים. עם זאת את עצמו האישון רואה כמשהו ייחודי. לא רק שהוא יכול להסתכל ולבקר אותנו, הוא גם יכול לעשות זאת מנקודת המבט של האחרים.

בוריס התפרץ לחדר קצר נשימה עם הידיעה המשמחת: סידרתי לנו מחר פגישה עם ראש עירית שפרעם!.

עצרתי לרגע את ההקלדה על המחשב ממלמל, רק דקה כדי לא לאבד את קו המחשבה, המשכתי בהקלדה האטית שלי בשתי אצבעות. אף פעם לא התגברתי על השעמום שכרוך בלמוד הקלדה עיוורת.

בוריס צעד בצעדים מהירים הנה וחזור בחדר בחוסר סבלנות, אך הוא ידע שאין להפריע לי בריכוז. לאחר עוד כמה דקות של שתיקה, שאם אני מכיר את בוריס ואני מכיר אותו היטב, נדמו לבוריס כנצח, הפסקתי את ההקלדה ופניתי לבוריס: דיקי לא התנגד? 'דיקי' הוא כינוי שלנו לדיקן שהתנהג כמו 'dick' וניסה להצר את צעדנו.

לא. הוא בטח עסוק עם המרשעת. 'המרשעת' הייתה אשתו. אחות ראשית בבית החולים ומרשעת אמתית. יותר מפעם אחת ראיתי איך דיקי הגדול והיהיר מתכווץ בנוכחותה.

בעצם הוא עדיין לא יודע. הוסיף בוריס שהיו לו דרכים משלו לדחוף נושאים שלא בצינורות המקובלים.

תהיתי אם יש גם שלושה דיקים. לא. אני משער שהאגו של דיקי לא משאיר מקום לישויות אחרות בגופו. ואז חשבתי שאולי יש גם רק בוריס אחד, הבוריס החברתי שהוא חלק מהעם, אם כי אולי בכל זאת יש בוריס פרטי קטן מאד שנדחק הצידה על ידי בוריס החברתי.

לרוב האנשים יש לפחות שתי ישויות, המחקרים שנעשו, וההיגיון של אבולוציה חברתית, קובעים כך. מי כמוני יודע? זה בדיוק נושא המחקר שלנו.

בוריס שכח את התסכול שחש רק דקה קודם, וסיפר בהתרגשות איך הצליח לארגן את הפגישה. סמכתי על בוריס שיארגן את הפגישה, ועכשיו החמאתי לו על ההישג.

בוריס הוא אסיסטנט במחלקה שלי וגם החבר הטוב ביותר שלי.

אף אחד לא הבין איך אנחנו חברים. אי אפשר לתאר שני אנשים השונים יותר אחד מהשני, אך זו עובדה שאני צביקה כהן הפרופסור הצבר ובוריס שמואלוביץ, האסיסטנט שהגיע מחבר העמים, היינו חברים טובים.

בוריס היה גבר קטן קומה שעשה הכול מהר. אף פעם לא הלך לטייל בניחותא, תמיד צעד בצעדים קטנים ומהירים לעבר מטרה זו או אחרת. את הארוחות בלע במהירות, לא שם לב למה שהכניס לפיו, קורא תוך אכילה. הוא אפילו ישן מהר ומתעורר בחטף להמשיך בעיסוקיו. איש תזזי קטן ורזה, שעיניו השחורות רצות בארובותיהן כאותם עכברי המעבדה במבוך. הוא לא עשה רושם של אדם רציני, אך אני ידעתי שמתחת לחזות הזו היה אדם מבריק וחבר שאין טוב ממנו.

העפתי מבט אל המאמר הבלתי גמור שחיכה לי בסבלנות על המסך. הסמן הבהב בשקידה, רומז לי להמשיך בהקלדה. בוריס התחיל שוב להתהלך בחדר הקטן שהוקצה לי, כאריה בסוגרו מקיר אחד לקיר הנגדי, מרים את מבטו אלי כל פעם לאחר שהחדר נגמר לו והוא היה צריך להסתובב. היה לו עוד משהו להגיד והוא חיכה שאקדיש לו את מלוא תשומת לבי. על המסך הסמן הבהב בקוצר רוח לא מבין מה מעכב אותי. נפרדתי בצער מהסמן המהבהב, סגרתי את מכסה המחשב הנייד שלי מתעלם מהסמן הדוחק בי להשלים את המאמר. פניתי לבוריס שעצר בחריקה והתיישב על הכיסא מולי. בוריס שלף דף מקומט מכיסו האחורי: אתה צריך לחתום על החוזה הזה אחרת לא נקבל את המימון למחקר.

הושטתי את ידי ולקחתי את דף הנייר שהגיש לי. יישרתי את הדף כמיטב יכולתי רוטן: למה היית צריך לתחוב את החוזה לכיס האחורי שלך? תראה איך הוא נראה!

מיהרתי כי בדיוק שמעתי את הצעדים של דיקי במסדרון.

הנהנתי. כמובן הכול נעשה מאחורי גבו של דיקי. אנחנו עוד נשלם על כך.

בוריס כאילו קרא את מחשבותיי. הושיט לי עט והעיר: ממחר לא נצטרך לראות את דיקי לפחות למשך שבועיים של חופשת פסח. אולי תחתום כבר.

שרבטתי את חתימתי בתחתית הדף, לא טורח לקרוא את הממבו ג'מבו המשפטי, והחזרתי את הדף והעט לבוריס.

בוריס קם, מקפל את הדף תוך כדי תנועה ומחזיר אותו לכיס האחורי. מקלקל את כל עבודת היישור שעשיתי: אל תעבוד עד מאוחר, אנחנו יוצאים מחר בשש בוקר.

חכה, בא תשים את החוזה בניילון כדי לשוות לו צורה מכובדת פחות או יותר. אמרתי אל גבו המתרחק של בוריס. הספקתי עוד לראות את תנועת הזלזול שלו, לפני שהוא נעלם במעמקי המסדרונות החשוכים של האוניברסיטה.

לקחתי לגימה מספל הקפה שהתקרר בשקט נעלב בקצה השולחן, והחלטתי שמגיע לי עוד ספל קפה של אחר הצהריים.

בזמן שחיכיתי שהמים ירתחו, חזרתי אל הכיסא הקשה מול המחשב והוספתי להקליד:

'שני נושאים: הסנכרון בין אנשים, והדבק של התרבות, הם נושאי המחקר שלנו.'

עצרתי וקראתי שוב את מה שכתבתי. שכחתי כרגיל את המים הרותחים, מבעבעים בקולות מחאה.

המשכתי להרחיב את הרעיונות שלי למשך זמן לא ידוע שבסיומו הרמתי את עיני מהמרקע, פרשתי את ידי וקמתי ממושבי לחלץ את העצמות.

הלכתי למטבחון כדי להכין ספל קפה.

לפי הפינג'אן המלובן שעמד על הלהבת הגז הכחלחלה חף מכל טיפת מים, הבנתי שכבר ניסיתי להכין קפה אך שכחתי להוריד את הפינג'אן מהגז.

הורדתי את הפינג'אן, הוא שינה את צבעו מזהוב מטלי לשחור פחם.

נאנחתי בהשלמה. הקדמה דחקה עוד חפץ מאותם חפצים שאנו נאחזים בהם מפני שהם מזכירים לנו תקופות או אנשים שאהבנו.

בלית ברירה לקחתי את הקומקום החדש שבוריס שם אותו במקום בולט כד שסוף סוף אזרוק את הפינג'אן, 'המלוכלך והמכוער'                                 ואשתמש בכלי המתאים למאה 21. כפי שאמר בוריס ללא התחשבות בקשר הנפשי שהיה לי לאותו פינג'אן. תוך כדי מלוי הקומקום במים, עלה לי רעיון חדש ומיהרתי חזרה למחשב כותב את עיקר הרעיון.

לאחר מכן התבוננתי במשך כמה דקות במרקע מנסה להתרכז ולחשוב על המשך המאמר, אך ההתרגשות שגרמה הידיעה שסוף סוף אנחנו יוצאים לדרך, רוקנה את מוחי. מצאתי את עצמי בוהה באוויר.

מבטי נפל על הקומקום שנח לו בשקט. האם שכחתי להפעיל אותו? קמתי ובדקתי. המים הספיקו להתקרר ולא היו חמים במידה מספקת לספל קפה כפי שאהבתי.

החלטתי שאין טעם בעבודה על המאמר כאשר אני לא מרוכז. באנחה סגרתי את מכסה המחשב.

הלכתי לישון לא מודע מה שמחכה לי בימים הקרובים.

שפרעם

כאשר ירדתי למחרת אל מגרש החניה מוקדם בבוקר, מצאתי שבוריס כבר מחכה לי רוקע ברגליו בחוסר סבלנות. מבט אחד במושב האחורי של המכונית, הבהיר לי שבוריס דאג לכל הדרוש. פתחתי את הדלת, קיפלתי את רגלי הארוכות שלא תוכננו למיני מינור החבוטה שלי, והתיישבתי מאחורי ההגה. בוריס כבר חגר את החגורה וישב במושב לידי מחפש את החדשות ברדיו. התנעתי את המכונית ללא מילה ויצאתי מהחניה.

בוריס שלא מצא את התחנה הרוסית שחיפש, דחף את משקפיו במעלה חוטמו והתחיל לפטפט. בוריס הרגיש שלא בנוח אם לא ממלאים את הזמן במשהו, הוא לא סבל שקט. האזנתי בחצי אוזן שקוע במחשבותיי נוהג באופן אוטומטי.

רק אתמול קיבלתי את האישור למחקר ורציתי לנצל את הזמן הקצר שעמד לרשותי בצורה מרבית.

זכרתי את ההתלבטות כאשר לפני כמה ימים ישבתי מול המחשב וניסיתי להחליט מה יהיה מושא המחקר הראשון שלנו. לאחר בדיקה של כמה אתרים החלטתי על שפרעם.

שפרעם הייתה במאה השניה לספירה לזמן קצר, העיר החשובה ביותר ליהודים, מקום מושב הסנהדרין.

בחלוף השנים מבנה האוכלוסייה השתנה. לפי סקר הכפרים 1945 בארץ ישראל התגוררו בעיר שפרעם 3,640 תושבים (מתוכם עשרה אחוז יהודים. בשטח הכפרי סביב שפרעם התגוררו 3,560 ערבים.

היום היא עיר ערבית ללא תושב יהודי אחד, עם רוב של 60 אחוז