בס"ד
מקור:
https://bit.ly/3zVBabT
סיפור יציאת מצרים בחג הפסח:

בו ידובר כמה עניינים ופירושי הפסוקים בברית בין הבתרים, וסוד גלות מצרים ושארי הגלויות, ופירושים על ברייתות בהגדה של פסח, ותהי לחוק לישראל לומר בליל יציאת מצרים. והגם שלא יבואו הדברים כסדר, קמא קמא דמטי לידן אכתבנה על לוח חוקה. וגם יבואר אי"ה כמה טעמים במצוות הלילה, פסח מצה מרור וד' כוסות. ונקרא המאמר סיפור יציאת מצרים:
א
"ויאמר לאברם ידוע תדע כי גר יהיה זרעך" וכו' (בראשית טו יג). יש להתבונן, למה ליה למימר "ידוע תדע"? הוה ליה למימר: ויאמר לאברם גר יהיה זרעך וכו'. ויתפרש על פי המבואר בכתבי מרן האריז"ל (פע"ח חג המצות פ"א), שכל הנשמות שהיו בגלות מצרים היו מניצוצי קרי של אדם הראשון, והם סוד דור המבול שהיו משחיתים זרעם, וזהו שנאמר: "וירא י"י כי רבה רעת האדם בארץ" (בראשית ו ה). ואחר כך נתגלגלו בדור הפלגה וקלקלו. והנה היו נשמות קדושות, רק שאחיזת החיצונים היתה בהם מצד החטא, והוצרכו להזדכך על ידי השעבוד עד תום חלאת טומאתן. והנה כל הנשמות הם באים מחסדים וגבורות אשר הם מסוד הדעת וכו', וגם כל הדור ההוא בחינת הדעת, רק שנמשכו אל הקליפות. אמנם גלות מצרים, כל עניינה לא היה רק לצרף נשמות ההם, ולכן באו באותו הגלות הגדול וכו'. עד כאן לשון פרי עץ חיים עיין שם באריכות. וזהו הנאמר לאברהם: "ידוע תדע", רצה לומר: יומשך לך כל הנשמות מן הדעת הקדוש אשר נתאחזו בהם הקליפות. ומהיכן ובאיזה אופן יתמשכו אלו הנשמות? הלא הקליפות אחוזים בהם? על כן אמר בטעם: "כי גר יהיה זרעך" וכו' "ועבדום וענו אותם", ועל ידי כך תיתך זוהמת הטומאה ויבואו אל הקודש, ודי בזה:

ב
"כי גר יהיה זרעך" (בראשית טו יג). אמר לשון יחיד, "יהיה", והנה סיים לשון רבים, "לא להם", "ועבדום", "וענו אותם", "יעבודו", "יצאו". והנראה על פי האמור בכתבי מרן (פרי עץ חיים שער חג המצות פרק א), שבחינת זעיר אנפין היה בקטנות ובעיבור, ולא האיר בו מבחינת המוחין דאימא, רק מחיצוניות יסוד דאימא האיר בדעת סוד חסד וגבורה, יו"ד שמות אהי"ה מלא דמלא ז"ך אותיות. והנה י' פעמים ז"ך בגימטריא ע"ר, כל זה הקטנות נתהווה על ידי חטא אדם הראשון, רע, בסוד "ויהי ער בכור יהודה רע" (בראשית לח ז). ולדעתי זהו סוד זרע"ך, ז"ך ר"ע. וזה לשון הפרי עץ חיים (שם): כבר ידעת כי דעת הוא ה' חסדים וה' גבורות, נמצא ממילא כי היסוד דבינה הוא כולל ומלביש את היו"ד בחינות הנ"ל, ובהכרח יהיה בלבוש הזה גם כן מציאות יו"ד, ולפי שהבינה הוא סוד אהי"ה וכו', עכ"ל. נמצא לפי זה מורה, כי בדעת דז"א גם בקטנות ניכר [זכר] מציאות היו"ד בלשון רבים, ובבינה מציאות היו"ד באחדות, על כן התחיל ביחיד וסיים ברבים, נראה לי, והשם הטוב יכפר:

ג
"בארץ לא להם" (בראשית טו יג). לא אמר סתם 'בארץ אחרת' או 'נכריה'. ויתבאר הענין על פי דברי מרן, שכל הנשמות הם מסוד הדעת דקדושה, ופרע"ה אותיות הער"ף, שהיה יונק מסוד העורף נגד אחוריים של הדעת העליון, וכן מצרים מצר הגרון, וכל שפע הדעת היו יונקים אותו פרעה ומצרים, ולכן היו ישראל מסוד הדעת משועבדים אליו. וזהו שנאמר לאברהם שיהיו גרים "בארץ לא להם", היינו דווקא באותו ארץ שהוא ניגוד אליהם, היינו ניגוד הדעת ממול עורף, ודי בזה:

ד
בפסוק הנאמר אצל יצחק: "ויגדל האיש וילך הלוך וגדל עד כי גדל מאד" (בראשית כו יג). כאן נרמז סוד סדר הלילה הזה, שהקטנות ראשון אינו נכנס עד שנכנס הגדלות הב', כמבואר בכתבי מרן, שיש פחד שלא יתאחזו החיצונים בקטנות א', אבל כיון שנכנס גדלות הב' שוב אין פחד שיתאחזו, אז נכנס קטנות הא'. והנה הקטנות ב' הוא שם אכדט"ם בגימטריא ע"ד. ויתפרש ברמז הפסוק: "ויגדל האיש", תיכף מתחילת הגדלות ראשון, "וילך הלוך וגדל עד", ע"ד הוא קטנות ב' [היינו נתגדל גם מקטנות ב'], "כי גדל מאד" היינו גדלות ב', אז נרמז קטנות א', היינו כי גדל מאד סופי תיבות יל"ד היינו קטנות א', והוא הנרמז בהטעם "כי גדל מאד", אז אין פחד מהקטנות, והשם הטוב יכפר.